ממשיכות לנדוד גם בארץ

הגענו לארץ לפני 11 יום, וכבר שכחתי שהיינו במקום אחר. הכל כאן סוחף אותנו פנימה - המשפחה, החברות.ים, הרחוב, השפה, מזג האוויר. נדמה שאנחנו במרתון של הופעות ואירועים - יהוא ירון, רונה קינן, הילה רוח. כנס לזכר גבריאל בלחסן, הסרט על ענבל פרלמוטר. קשוח, קשוח פה. ארבע מסעדות בחיפה, עוד אחת בטבעון, מלא ירקות, שמן זית כמו שצריך, גבינות מעדינה (מעדניה בשינקין, הכי טובה שיש).

אני מרגישה שהקיימות שלי שהרגשתי בחו"ל מתחילה להתפוגג. כאילו שקווי המתאר שלי לא מצליחים להישאר ברורים, ואני חוזרת להיטמע ולהתבלבל בסביבה. בימים הראשונים עוד הייתי בקצת בהיי של איזה כיף להיות האני של חו"ל פה בארץ, אבל ההרגשה הזאת מתקשה להיות יציבה.

ואז מה שנשאר זה החלקים הקשים של דרך החיים הזאת - חוסר היציבות, האריזות כל כמה ימים, לנסות להבין איפה מתחבאת המחבת, לנסות לזוז ממקום למקום עם שמן זית ולימון כבוש.

אני מזכירה לעצמי לנשום, לקחת את הזמן, לא למהר ולא להתיישר לקצב המקומי. הלכנו אתמול מוקדם בבוקר לים, לא הסתכלנו על השעון, נסענו צפונה, חזרנו מרכזה, אכלנו גלידה בבית של חברות.

התמונות מברגמו היפה (איטליה), שהיינו בה חצי יום קונקשיין בדרך לארץ.

מזכירה שעוד שבוע וחצי ההופעה שלי 21.6 בלבונטין 7 תל אביב, פתיחת דלתות 20:00

פסקה אחרונה של פרק ראשון

שתיים בלילה שעון איטליה, עוד שעה קמות ונוסעות לשדה בדרך חזרה לארץ.

המחירים המטורפים של טיסות ישירות מלונדון בעונה הזאת דחפו אותנו לטיסת קונקשיין עם עצירה של יום בברגאמו, עיר קטנה ליד מילאנו, עשר דקות מהשדה. החלטה משוגעת מבחינת שעות שינה והכפלת החלקים הפחות מלהיבים של תורים ובידוקים ולחצים (ונחיתה בבום מלחיץ במיוחד), אבל גם נחמדה כי כל טיסה היא יותר קצרה וגם ברגאמו ממש מקסימה ומתאימה יופי לחצי יום שוטטות, כי באמת היה חסר לנו חו"ל.

אז אחרי שלושה חודשים פחות עשרה ימים, תשעה בתים ועוד כמה חדרים של אכסניות בין לבין כשהיה צריך, שמונה כלבים וארבע חתולות, אנחנו מגיעות לארץ לתקופה לא קצרה בזמן המזהיר של הקיץ. אולי בעתיד תכנוני הזמנים שלנו יהיו יותר אינטילגנטים ותואמי מציאות. זמן מצוין לסיכומים והסקת מסקנות ומחיאות כפיים סוערות ליעד הראשון שלנו UK הנהדרת, הירוקה, עם המזג אוויר המושלם בחודש מאי, עם הנהרות והתעלות והפרחים והעצים הענקיים. עם לונדון שהתגלתה כלונה פארק מטורף, ברגע שיוצאות מהמרכז לכיוון דרום. פסטיבל מוזיקה סטייל אינדינגב בפארק הקרוב לבית שבזכות השוטטות שלי בסביבת הבית (בזמן שעדי עבדה בחריצות) גיליתי את קיומו, אינסוף שכונות חדשות לחקור וטעמים לטעום וא.נשים להתפעל מהטעם שלהם.

1. חשבתי שאני אתעורר באמצע הלילה ולא אדע איפה אני. זה לא קרה.

2. מה שכן קרה זה שנהייתי בת אדם שאוהבת לצאת מהבית, שהולכת מלא, אבל מלא. גם עם הכלבים אבל גם בכלל, כי הרי יש כל הזמן דברים חדשים לראות.

3. שמענו המון המון מוזיקה חדשה, חלקה מדהימה וחלקה קצת פחות (ראו פוסטים קודמים). המדינה הזאת היא גן עדן לחובבי מוזיקה. היו בפסטיבל כל כך הרבה בני גילנו, לא מובן מאליו. בשבת בערב הלכנו להסתובב בפקהאם, השכונה הכי הייפית עכשיו בלונדון, ונתקלנו בהופעת ג'אז בתוך פיצריה, שילוב מושלם אם תשאלו אותי.

4. גיליתי שאני חובבת פרחים. לא בקטע של לדעת את השמות שלהם, חס ושלום, יותר בקטע של לקנות לעצמי מזמרה קטנה, להסתובב איתה בכיס בזמן הטיולים עם הכלבות. בהתחלה חששתי שמישהו יגיד לי לא לקטוף, ואז הבנתי שיש כזה שפע שזאת לא באמת בעיה (שלא לדבר על זה שהאנגלים הם לא מהסוג שאומר משהו). בלונדון כבר לא העזתי, למרות ששיחי הורדים המדהימים שממלאים את החצרות בשכונה שגרנו גלשו אל הרחוב וברור שלא היו מתנגדים לגיזום קל.

5. חיינו מאד בהווה וקצת בעתיד, פחות בעבר. תמיד היה קשה להיפרד מהחיות, מי יותר מי פחות, אבל אחרי יום יומיים כבר שכחנו והיינו בבית ובחיות הבאות. זה גם יפה, אבל גם קצת עצוב.

טוב, נראה לי מספיק תובנות לפעם אחת, וגם אולי עדיף שאנסה לתפוס איזה תנומה קלה לפני שתיכף קמות. עוד רגע ניפגש בארץ, בהופעות - יהוא ירון (מחר!), רונה קינן בשבת, הילה רוח שבוע הבא, אביב גדג' שבוע אחרי. בין לבין הדייק מארצ' בשישי בבוקר, הכנס לזכרו של גבריאל בלחסן בשבוע אחרי, והסרט על ענבל פרלמוטר באותו יום בערב. אה, וכמובן ההופעה שלי! ב 21.6 בשמונה בערב בלבונטין, בואו!

פינת ההמלצות -

אוורולים של Lucy @ Yak - אוורולים מהממים, שבאזורים ואוכלוסיות מסוימות באנגליה הפכו למותג שאין יום שיוצאות לרחוב ולא רואות מישהי לובשת - כאן

גרייסון פרי - מסתבר שהוא שם דבר באנגליה, כולל פרסים גדולים ותוכניות טלוויזיה מסקרנות. אני גיליתי אותו כי ספר על התקופה המוקדמת שלו בלט לי על מדף ספרים באוקספורד היפה. קניתי כי לא עמדתי בפיתוי (למרות שספרים כבדים זה הכי 'לא לא' שיש) ואני כבר יודעת ללכת עם האינטואיציה שלי. הוא פתח לי את הראש ונתן לי כיוונים, ובתור אמן שקרמיקה היא המדיום שבו הוא יוצר, וקוויר, אני מוצאת בו השראה גדולה ואני חושבת שכבר ראיתי כל ראיון שנעשה איתו ביוטיוב, כדאי לכם גם. עכשיו אני קוראת ספר (כן, קניתי עוד אחד, אבל זה דק וקל) שהוא כתב על גבריות. אין אתר או אינסטגרם לקשר אליהם אז פשוט תגגלו - Grayson Perry.

ג'ון גרנט - לא קשור לאנגליה, אבל ללא ספק אחד היוצרים שליוו את החודשים האלה באוזניות שלי. תודה לשני פלג שהכירה לי אותו - John Grant

סיכמתי במפה אחת את כל המקומות שאהבתי ואהבנו ברחבי UK. זה הקישור

לא יכולתי לקטוף את הפרחים בלונדון, אז לא הפסקתי לצלם (בטלפון הפעם, בדרך למעדניה, תוך התעלמות ממבטי העוברות והשבות

להתראות למינגטון ספא

היום עוזבות כאן, אחרי חמישה שבועות, הכי הרבה שהיינו במקום אחד מאז שעזבנו את הארץ לפני חודשיים וחצי. זה קצת שמח כי אני מתחילה להשתעמם, וקצת עצוב כי כבר יש לנו את כל המומלצים, וא.נשים שאומרים לנו שלום ברחוב וביבי ופפר שהאהבה שלהם לא יודעת גבולות.

פרידה זה תמיד זמן לסיכום, וכמו שהבטחתי בתחילת הבלוג הזה, המטרה הלא רשמית של המסע הזה (לפחות להרגע) היא להבין מה אני אוהבת בערים (כי כפרים זה נחמד, אבל לא ממש בשבילי, בטח לא לאורך זמן). אז הנה רשימת התכונות המוצלחות של למינגטון, שאפשר להסיק ממנה גם למקומות אחרים -

1. הליכה ברגל. חשוב!! בהתחלה העשרים דקות שלוקח להגיע מכאן למרכז נראו לי נצח, אבל עם הזמן נדמה שהזמן הזה התקצר. הלכנו כאן המון, גם בטיולים עם הכלבות (ראוי לסעיף נפרד) וגם לבית קפה, לחנויות, לפארק לשמוע מוזיקה.

2. טבע זמין. לא כזה שצריך לנסוע בשבילו, לא כזה שמצריך תכנון ופיקניק ואפילו כובע. הפארק הירוק ליד הבית, התעלה, הנהר (גם תעלה וגם נהר!). כשליאור היתה כאן לביקור הלכנו לבית קפה (ברור) ואז סתם שוטטנו והגענו די במקרה לשביל ליד הנהר. חמש דקות ממרכז העיר ואנחנו בטבע, ממש טבע. כזה שהולכות בו בשביל ולא רואות אף אחד ואף בית, כזה שפוגשות בו ברבורים נחים, ארנב ואפילו צבי (יש כאן סוג של צבי קטן כזה, שנדמה שהצליח לשרוד את האנושות בזכות כיעורו היחסי).

3. עירייה שמכבדת את תושביה. כזאת שדואגת לזה שאוטו הזבל לא יעיר אותך בחמש בבוקר, כזאת שלא עסוקה רק במה יגידו השכנים אלא אשכרה שמה לב למי שגרות בתוכה. הדוגמא הכי מובהקת והכי מעוררת קנאה היא הפסטיבל מוזיקה שיש כאן כל ראשון בפארק. כבר אמרו לנו שלא כל השנה, בכל זאת אנגליה, אבל כל זמן שהיינו כאן. מהצהריים עד הערב, על במה קבועה שיש במרכז הפארק המרכזי כאן (דמיינו גינת דובנוב אבל ביותר יפה) עם הגברה מעולה ממש, רצף של הופעות של אמנים מקומיים. לא כזה של שלושה שירים לאחד וגמרנו, אלא אשכרה הופעה של שישה שבעה שירים או יותר, חמש שש הופעות. לפעמים מקומיים ממש, לפעמים מהסביבה, לא יודעת מאיפה הם מגיעים אבל הקהל משתרע על הדשא על שמיכות שהביאו מהבית. מדהים. וברור שמקבלים כסף על זה ויש כסף שהולך על ההפקה, וכל זה בלי מודעות ענק וספונסרים.

4. עסקים עצמאיים. אני חושבת שלא ראיתי עוד מקום עם כל כך הרבה בתי קפה, מסעדות, פאבים (כמובן), מספרות (מלא מספרות), וחנויות, ורובן המוחלט עצמאיות. הרשתות מרוכזות במקום אחד, הקניון נסתר מהעין והעיר שוקקת חיים. ובעלי העסקים לא נראים מיואשים מהחיים, ולא דיברנו איתם על זה אבל די ניכר שהם לא מבזבזים את זמנם בלריב עם הרשויות, בלקבל אישורים ובלשלם קנסות. זה מניב עיר שהרבה צעירים נשארים בה, או חוזרים לגור בה, כי הם יכולים לפתוח פה את העסק שלהם בלי לאבד בשביל זה את הכל.

בטח יש עוד דברים ששכחתי, אולי אוסיף בהמשך. החיסרון הגדול של המקום הזה הוא הגודל שלו, בכל זאת עיר קטנה. אבל עם תחנת רכבת שמביאה בחצי שעה לבירמינגהם, לאוקספורד ולעוד מקומות, פחות משעה וחצי מלונדון. אין ספק שהחיים במקום קטן כשהם שעה ומשהו מלונדון, שונים בהרבה מאיך שאני גדלתי.

ההמלצות שלנו ללמינגטון והסביבה - https://goo.gl/maps/w3jAiD7pkPu1N8Mj8