לא סתם רוב ההמלצות הראשונות שלי בערים הן של מאפיות. במאפיות יש תמיד שפע שאני חושדת שאני ממש צריכה ברמה קיומית. יש מי שצריך מכונית מפוארת כדי להרגיש ראוי, אני צריכה שפע של מאפים לבחור ממנו. אני אוהבת לעמוד מול הדלפק ולבחור, (בד"כ גם וגם ולא או או), אני אוהבת את הקשר עם מי שעומדות מאחורי הדלפק, אני אפילו אוהבת את התור שמשתרך בכניסה למאפיות הטובות. אלה החברים והמשפחה שלי לרגע, זאת הקהילה שלי. לא עשיתי מחקר שמוכיח את זה, אבל אני מרגישה שמי שעומד ככה בראשון בבוקר כדי לאכול את המאפה שקדים (באולמוס יש את הקרואסון שקדים הכי טעים שאכלתי), גם יעדיף שלום על מלחמה. 

עוד מאפיה, מאד קרובה לאחד הבתים שגרנו בהם (דירה מהממת על התעלה במרכז העיר, שמרנו על בואי, כלב הויסלה המתוק). מאפיה נהדרת שיש בה גם מרחב גדול מאד לשבת בו. יש בה ארוחות בוקר ופיצות ולחמים ומאפים לקחת הביתה. בפעם השניה שישבנו בה ניגש אלינו בחור מקסים בשם עודד, שמאוחר יותר גילינו שהוא לא רק עובד שם אלא גם המנהל... (קצת מלמד על אופי המקום, שאי אפשר להבין מיד מי המנהל ומי לא). כשעזבנו הוא בדיוק עבר לנהל מאפיה אחרת בעיר, אבל מבחינתי זאת המאפיה שלו. 

גלידה טובה באזור הPijp, בו גרים חברנו הטובים טון וגל. ממש ממול יש פיצה מצוינת De Pizzakamer. למדנו מהמקומיים ואחרי שנהננו מהפיצה הלכנו לקנח בגלידה האיטלקית האיכותית הזאת. 
באותה הזדמנות אני רוצה להמליץ על דוכן גלידה אחר, שלצערי הרב לא צילמתי, אחרת בטוח היה לו כאן מקום של כבוד. זה דוכן גלידה שפועל רק בקיץ, בפארק המקסים Oost Parc. הוא שייך לבחור מקסים בשם נילס שהכרנו באירוע ראש שנה מיוחד מאד (סיפור ארוך). הוא מכין את הגלידה בבית בעצמו ומוכר בפארק, חלום.

מסעדה איטלקית טובה שיש בה גם פיצה, באזור של העיר שלא הרבה תיירים מגיעים אליו. 

פטיסרי לבנטיני, השם וגם חלון הראווה הססגוני משכו אותי פנימה. אפילו לא ידעתי שאני כל כך מתגעגעת לבקלוואה. קניתי הביתה כמות לא סבירה של מתוקים (שכמובן לא גמרנו). זה היה הכי בבית רחוק מהבית שהרגשתי כבר הרבה זמן. 

נעמה היא צורפת בוגרת בצלאל, שעברה לאמסטרדם ופתחה בה את הסטודיו המקסים שלה. כמו שאפשר לראות בתמונה, שולחן העבודה שלה נמצא בחלון הראווה, אני חושבת שזה כבר אומר עליה המון. קניתי אצלה שתי טבעות שאני אוהבת מאד