ביום ראשון הלכנו להפגנה נגד הנאצים, הפגנה שהתגלתה כהפגנת ענק מרגשת במיוחד. הנאצים מתחזקים כאן, כמו בכל העולם, אבל נראה (ולא במפתיע) שכאן לא שוכחים כמה מפחיד ומסוכן זה.
אני שהדמעות שלי מגיעות תמיד בהפתעה, איך שהגענו לא הצלחתי להפסיק. וזה לא היה מפחד, וגם לא מזה שאני בגרמניה וכל מה שזה אומר, אלא להיפך, מזה שפעם ראשונה אחרי הרבה מאד זמן הייתי במקום שיש בו תקווה. ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי ככה בהפגנה בארץ ולא הצלחתי. אולי לרגע אחד באירוע גאווה בתל אביב בזמן הקורונה, רגע לפני שהתחיל הבלגן וספיר חטפה מכות שלא מתאוששת מהן עד היום. או אולי בהפגנת הענק נגד גירוש פליטים ששוברות קירות ארגנו, אני אפילו לא זוכרת באיזה שנה זה היה או עקב איזה אירוע.
אבל גם בכיתי מגעגועים, שברגיל אני מצליחה לא להרגיש. כמה מוזר להיות בהפגנה שהיא לא אירוע חברתי של שלום שלום ואיזה כיף להיפגש, למרות הנסיבות (כמובן).
בכיתי כי אני מרגישה יותר שייכת במקום שבו אני לא שייכת אליו בכלל, תחושה שלא הצלחתי להרגיש במדינה שבה נולדתי וגדלתי כבר מי יודע כמה שנים (אם הרגשתי שם שייכת אי פעם). שמאז שאני מכירה את עצמי אני יודעת שיש תקופות שעדיף שאשתוק, ואני כבר לא יודעת כמה שנים ברגע שמתחיל דיון פוליטי אני חומקת לשירותים או לסיגריה.
מסתבר שאני מעדיפה את הסביבה שלי בשפה שאני לא מבינה, ושלא מבינים בה אותי.
שתגמר כבר המלחמה הזאת והכיבוש כולו, כי כבר אי אפשר לנשום.
