top of page








9 צפיות0 תגובות

קצת יותר מחודש וחצי בברלין מתקרבים לסיומם. ביום שישי נתחיל את המסע שלנו לכיוון היעד הבא, עיר קטנה ליד שטוטגרט. בדרך נעצור לכמה ימים בלייפציג, לבלות קצת עם אלין חברתנו ובני המשפחה החמודים שלה.

אני לא מאמינה שהמלחמה לא נגמרה ושהסיום שלה גם לא נראה באופק. אנחנו רחוקות פיזית, אבל כמו שאמרתי לחברה בטלפון לפני כמה ימים, לכולם מה שקשה זה לא המצב שלהם אלא מה שקורה עם אחרות ואחרים, חוץ מאלה שנפגעו כמובן והמעגל שסביבם. אז זה שאנחנו רחוק עושה שיהיה יותר קל ונסבל, אבל את הכאב מרגישות גם מרחוק בעוצמה בלתי נסבלת.

שואלים אותי הרבה איך כאן, ואיך זה להיות ישראלית כאן עכשיו. אנחנו לא מרגישות את זה. בהתחלה, שזה גם היה יותר טרי (לא שהפסיק להיות טרי, אבל אתן יודעות למה אני מתכוונת) אז הרגשנו יותר מבטים, או שחשבנו שיש יותר מבטים, ואולי זה היה רק בהרגשה שלנו ולא במציאות. בכל מקרה, אנחנו רגילות למבטים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם זה בגלל שאנחנו לסביות או בגלל שאנחנו נשים שמתלבשות כמו גברים, יהודיות, ישראליות, או סתם מדברות בקול רם. מבטים זה לא מסוכן, לפחות לא כמו טילים.

אני חושבת שבשביל מי שגרות כאן, וכנראה בכל מקום אחר שהוא לא ישראל, המצב שונה כי זה החיים שלהן. אנחנו כאן רק לרגע, ואין לנו כאן חברים שהגיבו או לא הגיבו. אחרי זמן מסוים חשבתי שמה שמה שקשה ל"אחרים" להבין זה כמה ישראל קטנה. אוקיי, אז קרה משהו בישראל, משהו נורא, ושמענו הרבה תגובות של אמפתיה, אבל למי שלא מגיע ממדינה כל כך קטנה קשה לתפוס עד כמה האירוע, אירועים האלה נגעו בכל אחת ואחד, אם לא במעגל הראשון אז השני או השלישי. את כל המה היה קורה אם זה היה שבוע אחרי או כמה קילומטרים משם, או טיל שנפל ברחוב ליד הבית של וכל הכמעטים האלה, וכל הלא כמעטים. זה לא נתפס כמה ישראל קטנה, וכמה כולם מכירים את כולם, וגם כשבורחים למקום אחר זה עדיין נכון.

אנחנו עוזבות את ברלין, זה קצת כמו לעזוב בית אבל בלי המשקעים שיש בבית המקורי. אנחנו מכירות את העיר לא רע (כמה שאפשר להכיר לא רע עיר כל כך גדולה שכל רגע מגלה מעצמה עוד קצת), וליאור כאן וגם לא מעט חברות, ואנחנו יודעות להסתדר בתחבורה הציבורית ופחות או יותר להבין איך אמורות להתנהג, ועד כמה זה בסדר להתנהג אחרת, ומה התגובות שמתנהגים "לא בסדר". זה לא כזה נורא כמו שחושבים.

הכנפיים שלי כבר מחכות לתעופה, והטרולי מחכה להתמלא ביותר מדי דברים, ואני סקרנית איך הולך להיות הבית הבא ואיך גרמניה שהיא לא ברלין תתייחס אלינו ואיך אנחנו נרגיש בה. אני מקווה שיהיה לפחות בית קפה נחמד אחד, ומסעדה יפנית אמיתית בשביל אולי. יותר מזה לא באמת צריכות, גם ככה לא מתחשק לעשות כלום חוץ מלשחק בטלפון, לראות סדרות ולחכות שהתקופה האיומה הזאת תיגמר.


בשבוע האחרון אנחנו גרות ליד פארק ויקטוריה, פארק שלא הכרנו קודם ושבה את ליבנו בטיולים עם זיגי, הכלב שלנו לימים אלה. כל פעם מחדש מפתיע אותי שלא משנה כמה אני אוהבת את העיר, בסוף אני הכי אוהבת לצלם עצים בפארק.



















15 צפיות0 תגובות

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי כאן פעם אחרונה מאנגליה. הגענו לארץ לביקור של חודש ככה שיצא שבאותה שבת נוראית היינו בחולון בדירה של חברה, יומיים לפני טיסה ליעד הבא שלנו, בולגריה.

קשה לי להאמין שהיינו רק יומיים בתוך המציאות הזאת שכל מי שבארץ חי כבר חודש וחצי, אבל לא חסרים דברים שקשה להאמין להם בתקופה הזאת שנראית באותו הזמן רק רגע וגם מיליון שנה.

היינו אמורות להיות חודשיים בבולגריה אבל מסיבות שונות לא צלח, ואחרי יומיים בוורשה (אליה בטוח עוד נחזור) הגענו לברלין. אנחנו כאן בערך חודש, מצאנו סבלט בשנברג, שכונה שעד עכשיו לא הכרנו, שכונה שקטה עם רחובות רחבים, שבלי לדעת משמשת רקע לעוצמה של רגשות. אנחנו נמצאות כאן, עם האוויר והמרחבים העירוניים והשקט והקור אבל מתעוררות כל בוקר עם פיל שיושב לנו על החזה ולא נותן לנו לנשום. קשה לי לדמיין איך עכשיו בארץ, למרות שכל הזמן בקשר עם חברות ומשפחה, קשה לי להאמין שהייתי מחזיקה מעמד שם עכשיו, אבל זה לא שכאן אני מחזיקה.

הלילה חלמתי שאני מחכה

נראה לי שכל המדינה, אלה שגרות בה עכשיו ואלה שכבר לא, נמצאות ימים על גבי ימים מחכות. מחכות שיחזרו, מחכות שיגמר, מחכות שיחזרו ימים של שקט. לחכות לשלום אמיתי, לפתרון מדיני, לתקווה אמיתית - זה כבר מזמן שכחנו איך עושות.

שמה קצת תמונות מבולגריה וגם כמה מברלין. מזל שחורף, כי קיץ בברלין זה תמיד שמחה מתפרצת ואת זה היה לי קשה להכיל.

תחזיקו מעמד חברות, הלב שלי איתכן.













15 צפיות0 תגובות
bottom of page