top of page

צילום נילי כספי


לפני כמה ימים הלכנו לפיצריה ששמתי עליה עין כבר מזמן, אבל כל פעם שהגענו היה סגור או לקראת סגירה. הציורים על חלון הראווה משכו לי את העין, ואיזה דרך אחרת יש לבחור מקום אם לא לפי מראה? ובאמת גם הפעם לא טעיתי והפיצריה היתה כיפית, וניכר היה שהבחור שמילצר הוא גם הבעלים. ואז בעודנו לועסות הוא ניגש ושאל אם אנחנו יושבות לפעמים ב Lola, כי הבחור בשולחן השני (כנראה חבר שלו) אמר שראה אותנו שם.

עוד לא חודש במקום וכבר סוג של סלב. לא יאומן.

כבר יש את הזמרת המקומית שהתחברנו אליה (ראו פוסט קודם), את בתי הקפה החביבים עלינו, את הפאב שאנחנו מעדיפות (למרות שאנחנו קצת פחות בקטע של פאבים, סליחה אנגליה) והיום נלך כבר בפעם השלישית לשמוע מוזיקה בפארק המקומי, שיש בו בכל יום ראשון סוג של פסטיבל (ארבע-חמש הופעות באורך לא מלא אבל גם לא קצר במיוחד). אפילו יש לנו כבר שמיכת פיקניקים אנגלית (כזאת נגד גשם מצד אחד, כי תמיד אבל תמיד יש לפחות קצת בוץ).


אם לא הייתי מוציאה כבר אלבום עם שירים ממקומות בעולם, אין ספק שזה האלבום שהייתי מוציאה עכשיו. וגם אז כמו עכשיו, המסקנה העיקרית היא שזה משנה איפה את מסתובבת, אבל הרבה יותר משנה עם מי ועוד יותר מי את באותו הרגע. הימים שהרגשתי שאני משתגעת משעמום ומבדידות לא היו דווקא במקומות הכי נידחים או ריקים ממעשים, ורגעי האושר לא הורגשו בהכרח במקומות הכי יפים.


עוד שבוע נוסעות מכאן, המקום שהיה לנו בית למשך חודש פלוס, ואז יש לנו עוד כמעט שבוע בלונדון והופ חזרה לארץ. אני לא מאמינה שהפרק הראשון הזה בחיים החדשים שלנו כבר נגמר, עוד ממש לא התחלתי להתרגל. מחכות כבר לפגוש את המשפחה ואת כל החברות והחברים, וכבר יש לנו כרטיסים ללא מעט הופעות (יהוא ירון ב 1.6, בואו!) ומקומות לגור בהם כמעט בכל התקופה, אני סקרנית איך זה יהיה לחיות ככה בבתים של אחרים בארץ, ועד כמה שם נרגיש את המי יודע שאנחנו לא מכאן.




13 צפיות0 תגובות

עודכן: 14 במאי 2023



בפאב טבעוני קטן פה בעיר יש הופעות חיות כמעט כל ערב. כבר היינו בהופעת פולק אחת לפני שבועיים (יותר נהניתי מהדיבורים בין לבין מאשר מהשירים הארוכים מאד שלא הבנתי בהם אף מילה), ואתמול הלכנו לערב של Leamington Folk Club. ידענו עליו בזכות Hanna Woof, ששמענו על במה שהקימו פה בשבת שעברה לכבוד ההכתרה של המלך (מה שנקרא כאן הקורוניישן), ובהמשך הפוסט כאן תוכלו לשמוע אותה גם. היא היתה האחרונה אתמול בערב של תשע/ה זמרות וזמרים שליוו את עצמםן בגיטרה/פסנתר. חוץ מהאנה היתה עוד זמרת אחת נהדרת, Sage Sana ובאופן כללי נהננו מאד.

אחד הפחדים בלעשות מוזיקה בעצמי זה שאני אהנה פחות מהופעות של אחרים, ולזמן מסוים באמת הרגשתי את זה. קשה להתחמק ממחשבות תוך כדי הופעה של האם גם אני אהיה פעם על במה כזאת? על במה בכלל? וגם כמובן מחשבות של למה אני לא הולכת להצליח, או כעסים עצמיים בסגנון של למה אני לא מצליחה ללמוד לנגן כדי שאוכל גם לעשות הופעות פשוטות של אני עם גיטרה? זה יכול לפתוח מלא אופציות וגם הדבר ההגיוני לעשות.

הרבה פעמים ושנים ניסיתי ללמוד לנגן, לפעמים היו לי מורות מדהימות, לפעמים (בעיקר בילדות) קצת פחות מדהימות, אבל עכשיו בגיל חמישים אני חושבת שאני בשלה להודות שאני פשוט לא אוהבת לנגן. לא אוהבת לנגן, לא אוהבת להתאמן, לא יודעת איך להכריח את עצמי לעשות דברים שאני לא אוהבת (שזה לא דבר רע באופן כללי).

אבל מאז החזרה הראשונה עם ההרכב הנוכחי (שיהוא ירון המלך הבלתי מעורער חיבר אותנו יחד) נהייתה לי הקלה גדולה. גם כי ברור לי שלא משנה כמה אני אתאמן, לנגן כמו נופר אני לא אנגן אז למה להתאמץ בכלל (וואי, אני יכולה לעשות קורסים לילדים לאיך לא להתאמץ) וגם כי ברור לי שככה אני רוצה להופיע, עם הרכב (אם אפשר לנצח עם ההרכב הזה, חותמת על זה כאן ועכשיו). תוך שניה הרגשתי בבית, למרות שלא הכרתי אף אחת ואחד מהם קודם, חוץ מאת שחר שניגן באלבום ואת יהוא אבל רק כשהוא על במה ואני בקהל.


עברה חצי שנה כבר מאז החזרות האלה והופעת ההשקה של האלבום (ועוד הופעה אחת אחרי שלרוע המזל היתה ביום של ההפגנה הראשונה הגדולה בירושלים..) ורק עכשיו אני מתחילה לנחות. לקראת ההופעה הקרובה אני נזכרת בכל מי שבאו (כמעט מאה!) מלא א.נשים שאני אוהבת ושעשו את הצעד הזה של לבוא להופעה שלי, זה באמת דבר גדול להכיל ולא פלא שאני מתקשה. א.נשים שאני לא תמיד זוכרת שנמצאות בחיים שלי, אבל כשאני עוברת על הרשימה של מי שהיו (כן, כן, כמו אחרי בת מצווה כתבתי מי היו, כדי לא לשכוח שהחלום הזה קרה) וזה אמיתי וגם כשאני נמצאת פיזית במקום כל כך שונה, אני עדיין מתרגשת מזה מאד.

עוד מעט אני אתחיל לקדם את ההופעה המתקרבת (21.6, תשמרו את התאריך) אבל בינתיים אני מזמנת לעצמי עוד הופעות טובות (בארץ כבר יש לנו כרטיסים לשתיים כאלה) והערב אנחנו הולכות לשמוע את Hanna, החברה/מוערצת החדשה שלנו, שרה בפאב מקומי שעתיים של קאברים.



כדי לא להשאיר את האנה כאן לבד, מנצלת את ההזדמנות לשים וידאו של Shannon Lay שראינו בקיימבריג' לפני מה שנדמה עכשיו כמו נצח. יש לה שירים מקוריים ויש לה גם אלבום עם ביצועים ממש מיוחדים של שירים של אחרים.



יום אחד גם לי אולי יהיו קליפים יפים כאלה, בינתיים אפשר לשמוע את המוזיקה שלי כאן


פינת ההמלצות -

הבית שאנחנו גרות בו עכשיו מלא מלא בספרים, אז שלפתי מהמדף ספר של סופרת שאני לא מכירה, ונראה לי שלג'יל בעלת הבית יש את כל הספרים שלה, ובאמת היא מדהימה ואני מחכה כבר לקרוא את כולם. כנראה את הספרים כאן על המדף אני לא אספיק, אני סקפטית שאצליח לסיים בזמן את הספר הנוכחי (בכל זאת באנגלית אני קוראת לאט ובמאמץ, מאד משפר את הדמיון כי לא תמיד אני בודקת במילון מילים שאני לא מבינה). לא בדקתי עדיין אם תורגמה לעברית, משאירה לכן לעשות משהו. Kate Atkinson, והספר שאני קוראת עכשיו נקרא Behind the scenes at the Museum.






38 צפיות0 תגובות
bottom of page