מאלף עד תו
כדי לעודד את עצמי לכתוב המצאתי לעצמי משחק שאתםן מוזמנות להיות הקהל שלו - לעבור על הא-ב, לבחור בכל אות מילה ולכתוב עליה. מקווה שתהנו, וגם אני
ז' - זהב
כשהיינו כולנו יותר צעירים, אבא שלי ניהל חממה טכנולוגית, ובתור שכזה הוא קיבל אחוזים מכל הפרויקטים שהיו בחממה. למרות שהאחוזים היו בודדים, הם הניבו מדי תקופה חלומות גדולים, כי גם אחוזים בודדים מסטארטאפ מצליח זה הרבה יותר ממה שהיה לנו. אני לא זוכרת את כל הפרטים ומה שאני זוכרת גם אולי המצאתי ולא קרה באמת, אבל היה פרויקט אחד שניסה לייצר מים מזיעה, והיו זוג מדענים מוכשרים שבאמת הצליחו להוריד כולסטרול באמצעות מיצוי של קצח (מקווה שמותר לי לגלות) אבל דרכיהם נפרדו לפני שהספקנו להבריא כולנו. והיה פרויקט אחד שהיה קשור לזהב. כל הלילה ניסיתי להיזכר מה זה היה, אבל אין לי מושג. אני רק יודעת שבזכותו יש לנו את מילת הקוד למצוא זהב, שבו השתמשנו בכל פעם שחלום חדש הפציע.
גדלתי בלי כסף. לא במובן של עוני, אלא במובן של מושב שיתופי שבואו נגיד לא הצליח מאד כלכלית. לא מאד ולא קצת, למרות נשותיו ואנשיו טובי הלב והחכמים מאד, כי ככה זה עובד, לא תמיד הטובים והחכמים גם מצליחים להצליח. לא היה עוני כי עוני זה כשלך אין בזמן שלאחרים יש, ואנחנו לא כל כך הכרנו את אלה שיש להם, וגם היה מספיק כסף כדי שיהיה אוכל, והיה לנו בית, ורוב הזמן גם את כל שאר הדברים שצריך, אבל כסף ממש לא היה.
ואז הגיעה לחיי תקופה של עוני, כזה שיש בו אוכל אבל גם התקף חרדה בקופה בסופר, אז הקפדתי ללכת לקניות במכולת, כזאת שאין בה מספיק דברים למלא בטעות עגלה שאין כסף לשלם על תכולתה. וגם סוף סוף הבנתי את המשמעות של זהב.
זהב במשמעות של צמידי זהב ועגילי זהב, וטבעות זהב, כמו שיש בחלונות הראווה ברחוב הראשי של התקווה, שעוברים לידם בדרך לשוק, לאוטובוס, לבנק. זהב במשמעות של אולי אין לי כסף ואולי אני עובדת בניקיון אבל לפחות יש לי צמיד על היד שמזכיר לי שאני לא כלום, שאני שווה, שלא משנה מה החיים האלה מנסים להוכיח לי, הצמיד הזה מזכיר לי שזה לא נכון. הוא מזכיר לי שזה רק במקרה שאני במצב הזה, שזה יכול לקרות לכל אחת, שאני לא אשמה שאין לי, כמו שמי שיש לו זה לא באמת כי הוא יותר טוב ממני. זה רק נסיבות, וגם קצת רוע סביבתי וחוסר צדק חברתי והמקריות הזאת של איפה נולדת ולמי יש כוח ולמי אין. כאלה.
איך אני שונאת את המצקצקים המלאים בעצמם שחושבים שעניים הם עניים כי אין להם חכות ואין להם דגים, ושאם רק מישהו ילמד אותם איך להסתדר או להתארגן עם הכסף שלהם, כי הנה עובדה הן קונות צמידי זהב במקום ספרים לילדים.
רק מי שהיתה שם בתוך הבור הזה יודעת שהזהב הוא חבל ההצלה לנפש, שבלעדיו כל כך קשה לזכור את האור. אני יודעת ואני ראיתי את האימהות בשכונה שלי עושות הכל בשביל הילדים שלהן, לא חשוב ספרים או לא ספרים.
וזהב יכול להיות הרבה דברים אחרים. זה יכול להיות קפה בבית קפה, וזה יכול להיות חבילת טושים מוגזמת או ספר אומנות. כל דבר שאת יודעת שאת לא באמת יכולה להרשות לעצמך, ואולי כשאת קונה אותו עכשיו, בסוף החודש לא יהיה לך כסף לגבינה צהובה. אבל זה שווה את זה, כי זה מחזיק את הראש מעל המים.
ו' - ויכוחים
אחד מזיכרונות הילדות שלי, כזה שאני זוכרת בבהירות יחסית גדולה, הוא את סבא שלי ודוד שלי מתווכחים בסלון של הבית שלנו במושב. בזיכרון שלי הם מתווכחים בכאלה צעקות, עד שיוצא עשן. בדיעבד זה די הגיוני כי דוד שלי היה מעשן די הרבה באותה תקופה, למרות שקשה לי להאמין שנתנו לו לעשן אצלנו בסלון.
סבא שלי היה ימני, איש אצ"ל ולח"י שאף אחד מאיתנו לא יודע מה בדיוק הוא עשה שם. הוא היה האיש הכי עדין שאפשר לדמיין, עם גינונים וחליפות ואהבה למוזיקה קלאסית ולתערוכות. קשה לי לדמיין אותו מחזיק נשק, ובטח שלא נלחם. אולי ההוכחה לזה שבעצם הוא היה לא כזה מאצ'ו חובב מלחמות היא ששלושת ילדיו יצאו שמאלנים, ודוד שלי גם היה כזה שהיה הולך להפגנות של שלום עכשיו וצועק וכועס. בטח על זה הם רבו באותו אחה"צ, למרות שאני באמת לא יודעת.
באיזה שהוא גיל, לא בטוחה מתי זה היה אבל כבר הייתי מבוגרת, התחלתי להימנע מהדבר הזה שנקרא ויכוחים. גם כי התעייפתי שלא מבינים אותי, וגם כי ראיתי כמה שזה לא משנה. ואני חושבת שהמלחמה הנוכחית מראה את זה היטב. כשזה התחיל נראה היה שהנה, אין מצב שלא כולם יבינו את המציאות כמו שאני רואה אותה בכזו בהירות. מסתבר שכולםן הרגישו ככה, לא משנה מה הדעות שלהםן או מה המציאות שהםן ראו, הפרשנות של כולנו נשארה אותה פרשנות והמציאות נשארה בודדה כתמיד.
ה' - הצלחה
יוצא שאני כותבת על הצלחה בשבוע שהתחלתי לפרסם את ההופעה הבאה שלי, וזה אולי שם את הדיבור על הצלחה בהקשר הזה. אבל אולי זה נכון לגבי כל ההקשרים, נראה לאן המילים יקחו אותי הפעם.
שמעתי לא מזמן ראיון עם זמר שהתחלתי לאהוב לא מזמן, ג'ון גרנט, וכשהמראיין שאל אותו אם הוא מרגיש מצליח הוא אמר שלא כל כך. כי הוא לא מוציא אלבום כל שנה, כי הוא לא ממלא אולמות יותר גדולים, כי... לא זוכרת כבר למה. זה הזכיר לי חבר שאמר שהוא לא הולך הרבה להפגנות כי הוא הולך רק להפגנה אחת בשבוע (ולא מדברת על הפגנות קל"ב בקפלן אלא על הפגנות בשטחים). זה נראה שרק כשאתה עושה אתה מרגיש שאתה בעצם לא עושה כלום.
בעולם כזה זה קשה לדבר על הצלחה ובטח שקשה לפעול כשהסיכוי להצלחה, לא משנה איך את מגדירה אותה, הוא מאד מאד נמוך. אני רואה את הזמרות והזמרים שאני אוהבת, שאני חושבת שהם הכי מוכשרים בארץ ואולי גם בעולם, ובכל זאת לא כולם מכירים את השם שלהן ובטח שהם לא מופיעים מול 25 אלף בפארק, כמו בוי ג'ינייס המעולות שראינו שבוע שעבר בלונדון.
אני חושבת שבתור מי שהתחילה לכתוב שירים ולהקליט ולהופיע בגיל מופלג (הכל אני עושה בגיל מופלג, לא מאמינה שחשבתי פעם שלצאת מהארון בגיל 36 זה גיל מופלג), אני מתעסקת הרבה בשאלה של למה לעשות את זה. הנאיביות המתבקשת לרוץ בכל הכוח קדימה, גם אם מחכה שם בור גדול בהמשך, כבר לא נמצאת אצלי בדם. אולי אף פעם לא היתה, עובדה שלא עשיתי את זה קודם. וזה הרבה מאמץ לעשות מוזיקה, וגם עולה הרבה כסף, הרבה מאד כסף, ואז גם צריך לנסות לשכנע א.נשים שיקשיבו לאלבום ושיבואו להופעה, ולכתוב לשדרניות שישדרו את השירים. ותוך כדי אני אומרת בשביל מה? לא רק שאני שונאת את החלקים האלה, אני גם ממש לא מצליחה בהם.
אני חושבת שרק אחרי ההופעה הקודמת, שהיתה השלישית עם האלבום הזה, נפל לי האסימון כמה זאת הצלחה בשבילי. עצם זה שיש לי אלבום, עצם זה שאני מופיעה, ועוד בלבונטין שאני כל כך אוהבת. שיש נגניות ונגנים שמנגנים את השירים שאני כתבתי, ושנהנים להיות איתי על הבמה, זה מדהים ברמות שקשה לי לעכל. וזה שלהופעת השקה הגיעו כמעט מאה איש, זה מדהים ממש והצלחה גדולה, וזה שלהופעות אחרי הגיעו אמנם לא מאה אבל הגיעו, ויש כאלה שבאות שוב ושוב, אפילו אם יש הפגנה גדולה באותו יום, זה מדהים. ומה שהבנתי יותר מהכל, וסליחה אם אני נשמעת רוחנית או עמוקה מדי (או קלישאתית) – זה שזאת ההצלחה, מה שקורה עכשיו, ולא מה יקרה או לא יקרה בעתיד.
לא בטוח שאני אגיע להופיע יום אחד בפארק בלונדון, אז אל תחכו לזה, ובואו להופעה עוד חודש בלבונטין, כי יהיה לא פחות מרגש ולא פחות הצלחה. 26.9 לבונטין 7, שמונה בערב.
ד' - דיכאון
לא פשוט לכתוב על משהו שאני מכירה פחות מעצמי ויותר יד שניה. יד שניה, אבל קרובה מאד. ויש לי המון להגיד, אולי יותר מדי, ואני לא רוצה להכעיס אף אחד ולא רוצה להכאיב לאף אחד, אין הרבה נושאים שכל כך חשוב לי לא לדרוך בהם לאף אחד על הבהונות או על הלב.
אני חושבת שאני אנסה לדבר אל מי שהוא בצד שלי של המשוואה – הקרובות והקרובים למתמודדי דיכאון. מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות, כי מה שאני רואה מסביבי לפעמים מחשיך את עיני.
אני חושבת שכמו עם התמודדויות נפש אחרות, גם בדיכאון יש איזה משחק מסובך כזה ורגיש של לקחת הכי ברצינות שאפשר לבין לא לקחת את זה ברצינות בכלל. מצד אחד המתמודדת צריכה לשמוע שהכל בסדר, היא צריכה לדעת בביטחון שאנחנו זוכרות אותה לפני האפיזודה, ושאנחנו גם יודעות בוודאות שזאת אפיזודה ושהיא תחלוף. אחד המאפיינים הגדולים של דיכאון הוא ההרגשה שזה כאן לתמיד, ואז הפאניקה עולה והניסיון לצאת מזה נהיה דחוף מאד. זה ממש לא טוב לדיכאון, זאת אומרת זה טוב מאד למחלה, זה מה שמזין אותה ומאפשר לה לגדול ולגדול. אני חושבת שהימים הראשונים של אפיזודות דיכאון הם כמו בור קטן, שאפשר להתמודד איתו באמצעות שכיבה במיטה, מנוחה, ואם אפשר הרבה אהבה של הסביבה. ואז, כמו בשפעת, לוקח כמה שלוקח וזה עובר. אבל אם מנסים "לצאת מזה", אוהו, אז הבור הולך וגדל וגדל עד שמגיע למעמקי האדמה, ומשם כבר הרבה יותר קשה לצאת.
יש איזה רצון שלנו בתור התומכות של המתמודדות (והמתמודדים כמובן) לעזור, לעודד לצאת מהמיטה, ללכת לעבודה, ללימודים, להתנהג כאילו הדיכאון לא שם ואז אולי הדיכאון ישתכנע גם וילך כלעומת שבא. אבל בזה אנחנו עוזרות לדיכאון ולא למתמודדות מולו. זה ממש קשה להיות מי שזוכרת שזאת רק שפעת, ושזה בסדר להרגיש ממש רע, זה לא ישאר כאן לתמיד, אבל זה ממש ממש חשוב שנעשה את זה, ובעיקר שנאמין בזה בעצמנו.
המצד שני של הסיפור, זה לקחת את זה מאד ברצינות. לא לזלזל, לא להגיד טוב אז כואב לך, גם לי כואבים דברים, זאת לא סיבה לא לתפקד. זהו, שלא. לא לתפקד זאת התרופה למחלה ולא המחלה עצמה. כולנו צריכים לא לתפקד לפעמים, זה נכון, וגם חשוב ממש שנעשה את זה. בעולם המודרני אין רגע של מנוחה, ואולי א.נשים עם נטיות דיכאוניות הם אלה שמראים לנו כמה שזה לא בריא. אנחנו צריכות ללמוד מהן, ולא רק ליישר אותן לאיזה קו חלק של מציאות שאין בה ירידות (או עליות). זה כמו שילדות עם הפרעות קשב לא יכולות לשבת בשקט בכיתה כל היום, אבל מי לעזאזל יכול? כולם היו צריכים להתנגד למצב לא נורמלי שכזה. אבל זה כבר בערך אחר.
ג' - גיל
יש את כל הדיון המטופש של האם תינוקות נולדים טובים, רעים, לוח חלק. לי זה ברור שתינוקות נולדים פשוט הם עצמם. אפשר לקרוא לזה תרכיז של אנושיות, בן/בת אדם בצורה הכי טהורה, ולא במובן של מלאכים אלא במובן של מרוכז. כמו מיץ פטל.
אח"כ עם השנים אנחנו מתכסות בשכבות, עוד שכבה ועוד שכבה. חלק בגלל חוויות שעברנו, טראומטיות או טובות להפליא, חלק בגלל או בזכות היחס שקיבלנו וחלק סתם כי הזמן עובר. כמו אבנית על הברז באמבטיה. באיזה שהוא שלב, ואני יכולה להגיד את זה כי הגעתי לשלב הזה, שאצלי הגיע בגיל חמישים אבל אני לא חותמת שככה זה אצל כולם, השכבות מתחילות לרדת. חלק יורדות בהדרגה, חלק התעוררתי בבוקר וגיליתי שנעלמו, גם אם לא ידעתי שהיו שם קודם. חלק אנחנו מורידות כמו שמורידות מעיל, וחלק נושרות מאיתנו כמו נשל של נחש. חלק מהשכבות שיורדות הן שכבות של דפוסים, של הרגלים, של תפקידים שלקחנו על עצמנו ועכשיו כבר לא מסכימות למלא, וחלק הן שכבות שמסתירות את החלקים הפחות טובים שלנו, כמו גזענות או שוביניזם, שעשינו מאמצים גדולים להסתיר, בד"כ גם מעצמנו, ופתאום הם מתגלים וזה לא נעים בכלל, לא לנו ובטח שלא לסביבה.
נטורופת שהלכתי אליו אמר שזה שהתפטרתי מלטפל קשור במנאפאוז ובירידה של ההורמונים. זה ממש מעליב לחשוב שחלק כזה גדול ממה שתפסתי בתור האופי שלי, הוא פשוט חומרים שזורמים לי בדם. אם הייתי יודעת קודם אולי הייתי לוקחת בלוקרים בגיל צעיר. אני לא יודעת כמה זה נכון, זה התחיל אצלי הרבה יותר מוקדם מגיל ההתבגרות. יש תמונה שלי בגיל אחת עשרה, יושבת עם אחותי הקטנה ומקשיבה לה קשב רב. זכיתי להרבה שבחים על התמונה הזאת ובכלל על התכונה הזאת שלי, שאני שונאת למרות שאני אוהבת את אחותי מאד מאד.
יש לי עוד מלא מה להגיד על גיל, אבל לא בא לי עכשיו להעמיס כאן על המחשבות האלה. מה שנקרא – המשך יבוא.
ב' - בית
יוצא שאני כותבת על בית ביום שאנחנו עוזבות את הבית שהיינו בו כמעט הכי הרבה זמן במסע הזה, יום שמוקדש תמיד לנקיונות, סידורים ואריזות, מלאכות שנהוג לשנוא אבל אני כל כך אוהבת. לפנות את עצמנו מכאן, לארוז את הבגדים, לאסוף את הכלים שלנו מהמטבח, את המגנטים שלנו מהמקרר. להחזיר את הבית (כמעט) לקדמותו, שיראה כאילו לא היינו פה.
מישהי אמרה לי השבוע שאנחנו כמו הדמות באגדות שכל הזמן זזה ממקום למקום, עד שאי אפשר לתפוס אותה. אני חושבת שזה תמיד היה החלום שלי, ושהדמויות שהכי התחברתי אליהן בספרים ובסרטים היו אלה שברחו מהבית ואף אחד לא ידע איפה הן היום. אני עצמי אף פעם לא ברחתי מהבית, לא היה לי האומץ וגם לא היה לי לאן. ואולי גם לא רציתי לברוח, אולי היה לי ממש טוב.
אנחנו מדברות ומתעסקות הרבה במושג הזה של בית, בכמה הוא מרכזי בתרבות שלנו ובחברה שסביבנו, וכמה שתינו ממש לא מתחברות אליו. אני מרגישה שהנדודים האלה, העזיבה התמידית של בית, היא יציאה מהארון בשבילי ממש כמו היציאה מהארון כלסבית. שמי שאני באמת נחשף ומתחיל להתקיים בעולם.
כשהייתי בת שלוש עברנו מרמת גן, מהבית של סבא וסבתא שלי בשכונה הכי יפה אולי בארץ, לגור בקרוואנים שהיו המושב הזמני. אני לא זוכרת מזה כלום, אני גם לא זוכרת געגעועים או שלא אהבתי לגור במשהו שנראה כמו מחנה קיץ. אחרי כמה שנים עברנו לישוב הקבע ומאז ההורים שלי גרים באותו הבית. אני חצי עזבתי בגיל 18, חזרתי לקצת אחרי הצבא ואחרי כמה שנים לעוד ארבע שנים כבר נשואה עם ילדות. מאז עברנו כל שנתיים, חוץ מעשר השנים אחרי הגירושים שגרנו בבית שהיה לי מקלט בשכונת התקווה. הכי הרבה זמן שגרתי במקום שהוא לא בית הורי.
השונות שלנו בחוסר הרצון לבית גדול בהרבה מהשונות שלנו כלהט"ביות, כקוויריות ואפילו כבוצ'יות. נדמה שכל מי שסביבנו חולמת על בית ועל יציבות, ואם היא מצליחה שתהיה לה דירה משלה (או בית) היא כל כך נרגעת ומאושרת. פעם הייתי צינית לגבי זה, היום אני רואה כמה יש כאלה שזה באמת מאד משמעותי בשבילן ושזה עושה להן כל כך טוב. אני מכבדת את זה, באמת. אבל אני אישית ממש ממש לא מתחברת, ולמזלי הרב גם עדי לא. זה אולי אחד הדברים היחידים שאנחנו דומות בו ממש.
אם היו נותנים לי עכשיו אפשרות לבחור בית אחד לגור בו למשך שארית חיי, בכל מקום שאבחר, בכל גודל צורה ויופי, עדיין הייתי רואה את זה ככלא ואומרת לא תודה.
אני לא יודעת מה זה אומר עלינו, וכמו אי-הורות או רווקות או כל א-נורמליה אחרת (שלא לדבר על להט"ב, כן?) אני לא חושבת שזה תוצאה של סיפור החיים שלנו, אלא משהו שנולדנו איתו. זה כל כך בסיסי, תמיד אהבתי בתים של אחרים. גם יש לי ילדה אחת כזאת, שמאז שהיתה ממש ממש קטנה תמיד הלכה מהבית, ולא בכעס או בעצבים, פשוט כי היא אהבה (ועדיין אוהבת) להיות בבתים של אחרים.
עוד לא המציאו לזה שם, אבל לי זה לא אכפת כי גם ככה לא אוהבת שמות והגדרות, ואולי זה חלק מהעניין. אני קוראת עכשיו ספר מרתק על הקהילות (של אורנה סוסק) שגורם לי לחשוב כמה שאני אוהבת קהילות אבל מהצד, לבוא למסיבות שלהן בתור מישהי מבחוץ. כולם מחפשים שייכות ואני אוהבת להיות הזאת שמבחוץ. מוזר, לא?
אבל נחזור לנושא שלנו, בית. אני חושבת שהאפשרות לגור כל פעם במקום אחר, מאפשר להינות ממה שטוב ולא להתבאס ממה שפחות טוב, כי גם ככה תיכף זה נגמר. אז כאן במושב הפרברי מאד נהנינו מהבית הגדול והיפה, מהיכולת לארח חברות בנוחות ובשמחה, מהטבע (היחסי) ללכת אליו עם הכלבות. מהשקיעות היפות, מבית הקפה, מהשוק האורגני (שניהם במרחק נסיעה, כמו כל דבר מחוץ לעיר).
חוזרות היום לעיר ואיזה כיף לנו, אבל זה כבר יחכה לאות הרלוונטית.
א' - אוכל
אני לא יודעת הרבה על הילדות של סבתא שלי. אני יודעת שההורים שלה מתו כשהיא היתה צעירה, ושהאחיות הגדולות שלה גידלו אותה. היא לא נולדה בוורשה, אבל גדלה שם. אני יודעת גם שההורים שלה היו חרדים, נראה לי שהאחיות שגדלה אצלן כבר לא היו דתיות. אני יודעת גם שהיא היתה מאד עניה, וזה תואם את הזיכרונות שלי ממנה שקשורים לאוכל, וגם לדברים אחרים.
היה לה קשה שהייתי ילדה כל כך רזה, וכשנולדו לי תינוקות במשקלים קטנים יחסית, הבנתי את הצורך שלה להאכיל אותי כל הזמן, למרות שהצלחתי להתאפק מלבקש או להכריח אותן לגמור מהצלחת. אני לא זוכרת אותה מכריחה אותי, אבל אני זוכרת שהיה לה קשה שאני אוכלת נקניק בלי לחם. בשנות הצמחונות שלי צחקתי שבסוף עשיתי את ההפוך, ועכשיו אני אוכל רק לחם בלי נקניק.
לאוכל יש כל כך הרבה משקל בחיים של כולנו. לאוכל, להעדר אוכל, רעב זה דבר בלתי נסבל אפילו כשהוא קצר. תמיד היה לי ממש חשוב לא להתערב לילדות שלי במה הן אוכלות, מתי, ובטח שלא כמה. התפלאתי על אימהות שעסוקות בזה, זה נראה לי גם משעמם ובעיקר מאד פולשני. השתדלתי לבשל, האוכל בבית היה בעיקרון בריא יחסית, אבל גם היו ממתקים כמה שהן רצו ובעיקר לא היה לי מושג בסוף כל ארוחה מה הן אכלו, כמה ולמה.
איזה נושא ראשון בחרתי לי, מרוב שהוא מורכב כבר אין לי מה להגיד עליו.
אני כותבת על אוכל ועדי שוב מכינה לנו ארוחה, למרות שזאת יום ההולדת שלה. אני אוהבת לבשל, ועוד יותר אוהבת לאפות ובעיקר מתוקים, אבל כבר מלא זמן שלא בא לי. עכשיו בבית הזה דווקא קצת בישלתי, כי המטבח גדול ומזמין וגם באו קצת חברות להתארח, אבל נראה לי שהשנים כיבו לי את החשק ובעיקר אולי את האנרגיה. לפעמים אני חושבת שזה סימן של דיכאון, לפעמים זה נראה לי מאד הגיוני. 24 שנים של הורות, אפשר להגיד ש 30 שנים של להיות מבוגרת. כל יום כל יום, ארוחת בוקר, צהריים, ערב. גם אם לא אני מכינה, כל הבלגן שכרוך. אני לא אוהבת שגרה ואני לא אוהבת לעשות דברים שצריך לעשות, ואוכל צריך.
כשהילדות היו קטנות והיינו בחינוך ביתי, ותמיד אמרו לי וואו, איך את מצליחה לעשות את זה? אמרתי שהם לא מבינים לא את היתרונות ולא את החסרונות. אז היתרון הגדול זה לא לקום בבוקר, לפחות לא בשעה מסוימת וגם זה שלא צריך את ההתארגנות והטרפת של להגיע בזמן. זה באמת חיים אחרים. אבל הקושי הגדול היה האוכל, כל יום בצהריים הייתי אומרת שיט, אוי, שכחתי, עוד פעם צריך להכין משהו.