top of page

עודכן: 14 במאי 2023



בפאב טבעוני קטן פה בעיר יש הופעות חיות כמעט כל ערב. כבר היינו בהופעת פולק אחת לפני שבועיים (יותר נהניתי מהדיבורים בין לבין מאשר מהשירים הארוכים מאד שלא הבנתי בהם אף מילה), ואתמול הלכנו לערב של Leamington Folk Club. ידענו עליו בזכות Hanna Woof, ששמענו על במה שהקימו פה בשבת שעברה לכבוד ההכתרה של המלך (מה שנקרא כאן הקורוניישן), ובהמשך הפוסט כאן תוכלו לשמוע אותה גם. היא היתה האחרונה אתמול בערב של תשע/ה זמרות וזמרים שליוו את עצמםן בגיטרה/פסנתר. חוץ מהאנה היתה עוד זמרת אחת נהדרת, Sage Sana ובאופן כללי נהננו מאד.

אחד הפחדים בלעשות מוזיקה בעצמי זה שאני אהנה פחות מהופעות של אחרים, ולזמן מסוים באמת הרגשתי את זה. קשה להתחמק ממחשבות תוך כדי הופעה של האם גם אני אהיה פעם על במה כזאת? על במה בכלל? וגם כמובן מחשבות של למה אני לא הולכת להצליח, או כעסים עצמיים בסגנון של למה אני לא מצליחה ללמוד לנגן כדי שאוכל גם לעשות הופעות פשוטות של אני עם גיטרה? זה יכול לפתוח מלא אופציות וגם הדבר ההגיוני לעשות.

הרבה פעמים ושנים ניסיתי ללמוד לנגן, לפעמים היו לי מורות מדהימות, לפעמים (בעיקר בילדות) קצת פחות מדהימות, אבל עכשיו בגיל חמישים אני חושבת שאני בשלה להודות שאני פשוט לא אוהבת לנגן. לא אוהבת לנגן, לא אוהבת להתאמן, לא יודעת איך להכריח את עצמי לעשות דברים שאני לא אוהבת (שזה לא דבר רע באופן כללי).

אבל מאז החזרה הראשונה עם ההרכב הנוכחי (שיהוא ירון המלך הבלתי מעורער חיבר אותנו יחד) נהייתה לי הקלה גדולה. גם כי ברור לי שלא משנה כמה אני אתאמן, לנגן כמו נופר אני לא אנגן אז למה להתאמץ בכלל (וואי, אני יכולה לעשות קורסים לילדים לאיך לא להתאמץ) וגם כי ברור לי שככה אני רוצה להופיע, עם הרכב (אם אפשר לנצח עם ההרכב הזה, חותמת על זה כאן ועכשיו). תוך שניה הרגשתי בבית, למרות שלא הכרתי אף אחת ואחד מהם קודם, חוץ מאת שחר שניגן באלבום ואת יהוא אבל רק כשהוא על במה ואני בקהל.


עברה חצי שנה כבר מאז החזרות האלה והופעת ההשקה של האלבום (ועוד הופעה אחת אחרי שלרוע המזל היתה ביום של ההפגנה הראשונה הגדולה בירושלים..) ורק עכשיו אני מתחילה לנחות. לקראת ההופעה הקרובה אני נזכרת בכל מי שבאו (כמעט מאה!) מלא א.נשים שאני אוהבת ושעשו את הצעד הזה של לבוא להופעה שלי, זה באמת דבר גדול להכיל ולא פלא שאני מתקשה. א.נשים שאני לא תמיד זוכרת שנמצאות בחיים שלי, אבל כשאני עוברת על הרשימה של מי שהיו (כן, כן, כמו אחרי בת מצווה כתבתי מי היו, כדי לא לשכוח שהחלום הזה קרה) וזה אמיתי וגם כשאני נמצאת פיזית במקום כל כך שונה, אני עדיין מתרגשת מזה מאד.

עוד מעט אני אתחיל לקדם את ההופעה המתקרבת (21.6, תשמרו את התאריך) אבל בינתיים אני מזמנת לעצמי עוד הופעות טובות (בארץ כבר יש לנו כרטיסים לשתיים כאלה) והערב אנחנו הולכות לשמוע את Hanna, החברה/מוערצת החדשה שלנו, שרה בפאב מקומי שעתיים של קאברים.



כדי לא להשאיר את האנה כאן לבד, מנצלת את ההזדמנות לשים וידאו של Shannon Lay שראינו בקיימבריג' לפני מה שנדמה עכשיו כמו נצח. יש לה שירים מקוריים ויש לה גם אלבום עם ביצועים ממש מיוחדים של שירים של אחרים.



יום אחד גם לי אולי יהיו קליפים יפים כאלה, בינתיים אפשר לשמוע את המוזיקה שלי כאן


פינת ההמלצות -

הבית שאנחנו גרות בו עכשיו מלא מלא בספרים, אז שלפתי מהמדף ספר של סופרת שאני לא מכירה, ונראה לי שלג'יל בעלת הבית יש את כל הספרים שלה, ובאמת היא מדהימה ואני מחכה כבר לקרוא את כולם. כנראה את הספרים כאן על המדף אני לא אספיק, אני סקפטית שאצליח לסיים בזמן את הספר הנוכחי (בכל זאת באנגלית אני קוראת לאט ובמאמץ, מאד משפר את הדמיון כי לא תמיד אני בודקת במילון מילים שאני לא מבינה). לא בדקתי עדיין אם תורגמה לעברית, משאירה לכן לעשות משהו. Kate Atkinson, והספר שאני קוראת עכשיו נקרא Behind the scenes at the Museum.






38 צפיות0 תגובות

עודכן: 7 במאי 2023

חנות פרחים קטנה בעיר הקטנה שאנחנו נמצאות בה עכשיו, גרמה לי לפתוח את המחשב ולהתחיל את הבלוג הזה. אולי זה החיפוש שלי של מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו, ואולי בעצם זאת לא התחלה אלא המשך של שנים שלא להבין מה לעשות עם האהבה הזאת שלי למציאת מקומות עצמאיים ומוצלחים ברחבי העולם ועם הרצון שלי להפיץ את זה הלאה.

היה לי לפני כמה ימים ניצוץ של הבנה, שכמו שיש א.נשים שמדמיינים לעצמן בית, ככה אני מדמיינת לעצמי עיר. באחד הבתים שהיינו בהם היה בית בובות שהיה של ילדה שעכשיו הוא של אישה כבת שבעים, עדיין עומד בבית שלה, ואפשר להזיז בו רהיטים קטנים ממקום למקום.

במובן מסוים אני עושה את זה במחשבה שלי כבר הרבה שנים, מדמיינת את העיר שהייתי רוצה לגור בה. אוספת לי חנויות, בתי קפה, מסעדות ופארקים שהייתי שמה בה, אוספת בתים שיהיו בה אבל בעיקר רחובות ומחשבות על מה צריך להיות בעיר כדי שתהיה טובה, בעיני לפחות.

אז עכשיו אנחנו בעיר הקטנה הזאת, שמה שהכי נהדר בה זה שאפשר ללכת ברגל ממקום למקום, אפשר להסתדר בלי אוטובוס ובטח שבלי מכונית.




אז לחנות המהממת הזאת קוראים Little Garden, הם עברו למיקום הנוכחי אחרי שש שנים בעיר הקרובה לכאן, ואתמול הן עשו מסיבת השקה חמודה. זאת חנות מהסוג שמשפרת לי את המצב רוח, והפרחים שבה לא נותנים לי לא לקחת מהם הביתה. כל הפרחים בחנות הם מקומיים מאנגליה, והן משתדלות גם שיגיעו לא מרחוק (יש בספטמבר אירוע לבוא לקטוף פרחים באחת המשתלות שהן עובדות איתן), ומסתבר שזה דבר, ושאין הרבה חנויות כאלה באנגליה. שזה מוזר, כי מזג האוויר פה מושלם לפרחים, ובכל זאת רוב הפרחים בחנויות מיובא. מבחינתי זאת עוד סיבה או תירוץ לקנות לי עוד כמה פרחים כל פעם שאני עוברת ברחוב.



אז עכשיו הבית הרבה יותר יפה וריחני, ולי גם היה מה לצייר


זה האינסטגרם של החנות, שווה לעקוב כדי לשטוף את העיניים - Little Garden


פינת ההמלצות הנוספות -


בית קפה/חנות היינות החביבה עלינו כאן כרגע. כן, זה שילוב מצחיק, אבל גם יוצר סיטואציות נחמדות. אתמול אחה"צ עברנו לשתות קפה ובסוף שתינו במקום זה קוקטייל. שווה, לא? ושווה גם להיכנס לאינסגרם שלהם, הוא הרבה יותר מוצלח ממה שהייתם מצפים מבית קפה - Lola


היום היתה הכתרת המלך אז הרשינו לעצמנו בתור זרות לא בהכרח לחגוג, אבל ללכת לאירוע המרכזי, שהיה הרבה פחות המוני ממה שהייתן מצפות. הגענו והיתה הופעה של מקהלה מקומית ומאד התרגשתי והתגעגעתי למקהלת הבית שלי, אפרוחיות יד אליהו (חפשו אותן, הן מצוינות) ואז עלתה לבמה בחורה צעירה עם גיטרה. אין כמו למצוא זמרת חדשה להקשיב לה, סתם ככה בלי להתאמץ - Hanna Woof


סרט שראינו כאן בקולנוע המאד מקומי (קצת הזכיר לנו את הפעם ההיא שהיינו במטולה ללילה אחד, וראינו בערב הרבה אנשים הולכים לאותו כיוון אז הלכנו לשם גם והסתבר שיש הקרנה במרכז התרבות המקומי במסגרת מועדון הסרט הטוב של סרט צרפתי. אז נכנסנו והיה סרט מצוין (שאני לא זוכרת את שמו). מרכז התרבות כאן מזכיר את המרכז במטולה, אבל היו הרבה פחות אנשים והיה קצת פחות קהילתי אבל עדיין חוויה מאד מקומית ונעימה. הסרט הוא סרט אירי, ממש מקסים בעיני, אבל בואו נגיד שפחות מתאים למי שחייבות הרבה אקשן. הסרט דובר אירית, שזה דבר די נדיר - The Quiet Girl



48 צפיות0 תגובות
bottom of page