יש משהו מאד מרגש באיך א.נשים מכניסות אותנו לתוך הבתים שלהן, לתוך האינטימיות הזאת של הבגדים בארון והספרים על המדף והכלים בארונות המטבח. זה נכון לגבי חברות קרובות וגם לגבי זרים גמורים, עם בעלי חיים לשמור עליהם וגם בלעדיהם. וזה לא מרגיש כמו סחר חליפין, זה יותר מרגיש כמו נדיבות הדדית ואני שמחה ששוב אנחנו עושות פעולה ודרך חיים שהיא אנטי קפיטליסטית ולא עונה לערכים שכבר היו אמורים להיות טבועים בכולנו ובכל זאת הם לא.
לפני קצת יותר מעשרים שנה גרנו שנה בסיליקון ואלי של ארצות הברית, ואחד הדברים שלקחתי מהחוויה האנתרופולוגית הזאת, היתה שגם במעוז הקפיטליסטיות, עם כל הקניונים מסביב וחנויות האאוטלט הענקיות, עם אחד פלוס אחד ואריזות שפע חסכניות, גם שם עדיין היו חנויות עצמאיות קטנות שמכרו צעצועי עץ, ומסעדות אורגניות עם שולחן גדול שכולם אוכלים סביבו, ומסעדה ויאטנמית אחת מהממת במיוחד, טבעונית וטעימה שאין כמוה. גם במדבר הכי יבש, יש פרחים עדינים שמתעקשים לצמוח.
לא יודעת מאיפה כל החיוביות הזאת על הבוקר, אולי זה בגלל שעוד יומיים ממשיכות הלאה (חודש אנגליה) או בגלל שאתמול היינו בהופעה של יהוא ירון בגראג', שלמרות שהוקם על חורבות בית הספר של הבנות שלי (בית הספר הדמוקרטי קהילה שפונה מהמבנה "כי הולכים להקים שם בית ספר עיוני בדרום העיר" - לא קרה) הוא מרחב של טוב ויצירה וצעירות וצעירים מוכשרות בטירוף.
את הסכו"ם שמדגמן כאן בתמונות קניתי בקופנהגן בצ'ריטי שופ והם אחד מהחפצים שהיה לי קשה לשחרר. אבל נעמה ויותם עוברים לדירה חדשה, והסכו"ם סתם משתעמם בארגז, אז כדי לא להגיד לה תשמרי, תיזהרי, אל תאבדי ואל תחלקי – החלטתי לצלם ולהיפרד בשלום ואהבה.
