צילום נילי כספי
לפני כמה ימים הלכנו לפיצריה ששמתי עליה עין כבר מזמן, אבל כל פעם שהגענו היה סגור או לקראת סגירה. הציורים על חלון הראווה משכו לי את העין, ואיזה דרך אחרת יש לבחור מקום אם לא לפי מראה? ובאמת גם הפעם לא טעיתי והפיצריה היתה כיפית, וניכר היה שהבחור שמילצר הוא גם הבעלים. ואז בעודנו לועסות הוא ניגש ושאל אם אנחנו יושבות לפעמים ב Lola, כי הבחור בשולחן השני (כנראה חבר שלו) אמר שראה אותנו שם.
עוד לא חודש במקום וכבר סוג של סלב. לא יאומן.
כבר יש את הזמרת המקומית שהתחברנו אליה (ראו פוסט קודם), את בתי הקפה החביבים עלינו, את הפאב שאנחנו מעדיפות (למרות שאנחנו קצת פחות בקטע של פאבים, סליחה אנגליה) והיום נלך כבר בפעם השלישית לשמוע מוזיקה בפארק המקומי, שיש בו בכל יום ראשון סוג של פסטיבל (ארבע-חמש הופעות באורך לא מלא אבל גם לא קצר במיוחד). אפילו יש לנו כבר שמיכת פיקניקים אנגלית (כזאת נגד גשם מצד אחד, כי תמיד אבל תמיד יש לפחות קצת בוץ).
אם לא הייתי מוציאה כבר אלבום עם שירים ממקומות בעולם, אין ספק שזה האלבום שהייתי מוציאה עכשיו. וגם אז כמו עכשיו, המסקנה העיקרית היא שזה משנה איפה את מסתובבת, אבל הרבה יותר משנה עם מי ועוד יותר מי את באותו הרגע. הימים שהרגשתי שאני משתגעת משעמום ומבדידות לא היו דווקא במקומות הכי נידחים או ריקים ממעשים, ורגעי האושר לא הורגשו בהכרח במקומות הכי יפים.
עוד שבוע נוסעות מכאן, המקום שהיה לנו בית למשך חודש פלוס, ואז יש לנו עוד כמעט שבוע בלונדון והופ חזרה לארץ. אני לא מאמינה שהפרק הראשון הזה בחיים החדשים שלנו כבר נגמר, עוד ממש לא התחלתי להתרגל. מחכות כבר לפגוש את המשפחה ואת כל החברות והחברים, וכבר יש לנו כרטיסים ללא מעט הופעות (יהוא ירון ב 1.6, בואו!) ומקומות לגור בהם כמעט בכל התקופה, אני סקרנית איך זה יהיה לחיות ככה בבתים של אחרים בארץ, ועד כמה שם נרגיש את המי יודע שאנחנו לא מכאן.