אוכל בממלכה

אחד הזכרונות החזקים שלי מהפעם הראשונה שהיתה באנגליה, לפני אי אילו שנים, כשאני הייתי בת 23 ולקחתי את האח הצעיר שלי לטיול בר מצווה, היא האוכל. החוויה הזאת שנכנסים למסעדה שנראית ממש חמודה, והאוכל נראה טוב, והמחירים בשמיים - ואחרי ביס אחד את מבינה שאוי ואבוי, איך מישהו יכול לאכול את זה בכלל.

מאז הרבה ימים עברו, והרבה ביקורים, גם אני למדתי מה ואיפה, וגם ההיפסטרים עשו עבודה יותר טובה מהאימפריליזם והצליחו להביא לכאן אוכל טוב.

אז קודם כל לונדון כמובן היא משהו אחר, מאד קל למצוא אוכל טוב ואפילו מצוין. בסבב הקודם כאן, אחרי שלושה חודשים מחוץ ללונדון, נכנסתי לאיזה בית קפה בדרום העיר שנראה לי חמוד, והזמנתי מאפה ירקות. היה כל כך טעים והייתי כל כך המומה מהחוויה, שאמרתי למלצר איזה שלוש פעמים איזה טעים איזה טעים.

אבל גם מחוץ ללונדון, כשיודעים לחפש נכון, אז אפשר למצוא.

אני לא מבינה את ההתלהבות מהאוכל בפאבים, נראה לי שאף פעם לא אכלתי אוכל ממש טעים בפאב. בטח לא מחוץ ללונדון, שם לפעמים זה הגיע למצבים שאמרתי שהאוכל בצבא היה יותר טוב. וזה הישג, אין מה לומר. אם נקלעים לפאב ואין ברירה, אז הצ'יפס הרבה פעמים ממש טוב. ובירה, ברור שבירה.

אז במקום פאבים, בתי קפה. קודם כל בבתי קפה הרבה פעמים יש טוסט גבינה, ועם טוסט גבינה מאד קשה ליפול. בעיקר שאנחנו משתדלות להימנע מפחממות בחצי שנה האחרונה, מה שמעצים את הטעם הטוב שלהן.

חוץ מזה גילינו את המושג החדש של חנות יין. לא כאלה שרק מוכרים בה יינות, אלא מהסוג שאפשר גם לשבת ולאכול משהו. היו לנו כמה ניסיונות מאד מוצלחים, למשל lola בלמינגטון ספא, שכבר כתבתי עליהם כבר.

עוד גילוי שלקח לנו כמה שנים לגלות, הוא הקינוח הכי טוב, ולא רק בסטנדרטים של כאן - סטיקי טופי פודינג. בגלל שפודינג לא מדבר אלינו (בעיקר לא לעדי) אף פעם לא ניסינו, עד שחבר גילה לנו (תודה יובל טופר) שפודינג זה בכלל קינוח ושממש כדאי לנו לנסות. אז הפעם הראשונה היתה ליד הבית של יובל בהבדן ברידג, בבית קפה הכי שווה שם - Mooch4. זאת עוגה שעשויה מתמרים אבל ממש אי אפשר לנחש, ויש לה רוטב מדהים ויש אותה חוץ מבבתי קפה גם בפאבים, שהרבה פעמים זאת ממש הצלה. יש אפילו מתכון ממש מוצלח של אפרת מאז מה את עושה כל היום - כאן.

עיקר התובנות שלי הן לגבי מה קונות הביתה, כי תכלס להכין לבד זה הכי בטוח. סופר זאת חיה שאני מנסה להימנע ממנה, אבל בחו"ל זאת הרבה פעמים הרפתקה מוצלחת, בכל זאת מוצרים שלא מכירות, אריזות יפות ושפע. אני מעדיפה תמיד את הביוקר, עדי את המבצעים, וככה זה מתאזן. בכל מקרה שתינו מעדיפות ירקנים, חנויות אורגניות וכשיש מזל ובנמצא - משלוח של ארגז ירקות. בסוף זה יוצא הכי טעים, הכי משתלם והכי סביבתי חברתי תומך בעסקים קטנים.

אני אפסיק לדבר ואתחיל להמליץ -

יוגורט יווני 10%

גבינת פטה יוונית (משפרת כל סלט, זה מועיל ונחוץ כשהירקות פחות נהדרים)

שמן זית - גם בסופרים יש שמן זית סביר, במעדניות וחנויות אורגניות אפשר למצוא שמנים ממש טובים. אנחנו מסתובבות עם השמן שלנו, גם כי מחסלות כמויות ולא נעים לגמור למארחים שלנו את השמן, וגם כי לא סומכות על הטעם של אף אחד אחר.

תבלינים - אני הולכת שבי אחרי קופסאות יפות, אז בסבב הזה יש לנו פפריקה מעושנת ועוד תבלין שאמור להיות לדגים אבל בעצם מתאים להכל.

חרדל - גם במכולות הקטנות וגם בסופרים הכי סטנדרטים אפשר למצוא פה חרדל ממש נהדר.

גבינות - וואי וואי הגבינות השמנות הנהדרות. באמת אפשר למצוא הכל, גם מיובאות במחיר שפוי יחסית וגם מקומיות (מה שאנחנו מעדיפות). שתי הגבינות כאן שאני הכי אוהבת וקונה בכל פעם שנקלעת לחנות גבינות (אגב, שכחתי לכתוב על זה, אבל חנויות גבינות זה להיט, בד"כ יש גם מוצרי מעדניה אחרים ואווירה של שפע ויוקרה שאני מכורה אליה) - BARON BIGOD והגבינות של SNOWDONIA, בעיקר השחורה.

פירות יער - טוב, זה קצת ברור אבל אי אפשר שלא להגיד

גלידות - נהייתה באנגליה איזה אובססיה לגלידות איכותיות, רוב הפעמים שניסינו זה הוכיח את עצמו כמוצלח.

לחמים - לא בסופר!! אבל במאפיות כבר יש לחם ממש ברמה שאנחנו רגילות אליה בארץ.

בירות - זה גם ברור, אבל כן חשוב לי להגיד שיש הרבה בירות מקומיות טובות. בויילס במכולת הכפרית הקטנה מצאנו בירה מעולה שמכינים במבשלת בירה בכפר.

לסיכום, איך אפשר בלי - שתי המלצות לאיפה שאנחנו נמצאות עכשיו - Barnes, London (שכונה בדרום מערב העיר). אם במקרה נקלעים לאזור -

בית קפה - FEAST - כנסו לאתר, הציור שמופיע הוא הציור קיר בבית הקפה. הוא של אמנית ממש מדהימה - Sophie Glover

פיצה - Base Face - ממש מוצלחת, גם טעימה וגם מאד שכונתית עצמאית נעימה ונחמדה.

חוץ מזה יש בשכונה חנות אורגנית נהדרת, וקולנוע קטן שלצערנו עד שהחלטנו שרוצות ללכת, כבר לא היו כרטיסים. לוקח קצת זמן להגיע לעיר, אבל ירוק ונחמד כאן מאד.

Llanmorlais, Gower, Wales

שבועיים כאן ואני לא יודעת עדיין איך לבטא את השם של המקום שאנחנו נמצאות בו. ויילשית שפה קשה.

חוץ מזה - תענוג. ירוק, ומלא חיות (כבשים, סוסי פרא, מלא מלא ציפורים, מים ואחרות, סנאים) ושני כלבים דלמטיים מהממים וגדולים (וקצת קשים לטיול).

שבועיים כאן ואנחנו מאוהבות במקום מעל הראש. למרות שאנחנו בלי אוטו (לא מחזיקות מעמד עם הצד הלא נכון של הכביש, שלא לדבר על הכבישים הצרים כאן, לא היינו מסתדרות) ותדירות האוטובוסים פחות ממושלמת (הרבה פחות), אבל הנהגים מפצים על זה בנחמדותם (לא בורחים למי שמחכה בתחנה, למשל. אפילו ראינו נהג אוטובוס מחכה לאישה אחת מבוגרת בזמן שניסתה לעבור כביש סואן בדרך אליו). א.נשים כאן נחמדים ממש, וגם מצאנו כמה מקומות טובים לאכול בהם, אבל גולת הכותרת היא ללא ספק החופים, הכי יפים שהיינו בהם אי פעם (אולי סיני מתחרה, אולי).

אין תמונות של חופים כי לא לקחתי מצלמה, אבל יש תמונות אחרות וגם כמה המלצות לאם אתם מגיעים לאזור. זה לא האזור הכי מטוייל בויילס (ויש לזה גם יתרונות), קשה לי לדמיין יותר אזור יותר יפה מזה, אבל אולי יש. יום אחד עוד נגיע גם אליהם.

המלצות -

חנות אורגנית שפתוחה פעם בשבוע, ביום שישי - Farmaco - בעיקרון זה עסק משלוחים של ארגזי ירקות אורגניים, כרגע הם לא עובדים על בסיס של מנויים אז גם אם באים לאזור לשבוע שבועיים אפשר להזמין. ההזמנות עד שלישי בלילה. אנחנו כמובן פספסנו, אז נסענו למקום עצמו. לא היה פשוט להגיע, אבל לגמרי שווה.

מסעדה באותה עיר (Gowerton) - Nomad Bar & Kitchen - מקום ממש מגניב, פתוח מאחרי הצהריים רביעי עד ראשון. ברביעי יש pie and pint, היינו אתמול והקונספט מאד חמוד למרות שקצת מוזר. יש מבחר של שלושה פאי אתמול היו כדורי בשר, פסטה קרבונרה ולזניה, והכל בתוך פאי אישי. כמה שזה מוזר, ככה היה גם טעים. את הלזניה לא ניסינו, אבל השניים האחרים. חוץ מזה יש לקנות בירה/יין ויושבים מחוץ למסעדה. קונספט שהם המציאו והולך להם לא רע. היה טעים מאד מאד. הפאי מגיעים ממאפיה צמודה, שפתוחה בבקרים של רוב השבוע. גם שם יצא לנו לאכול והיה מעולה Motley Pie & Coffee. שימו לב לשעות הפתיחה ולימים (נכון לגבי כל המקומות באזור, כי יש להם נטיה מרגיזה להיות סגורים בדיוק כשנמצאים בסביבה).

מאפיה נוספת, שאכלנו מאפים שלה בחנות האורגנית מההמלצה הראשונה היא Little Valley Bakery

היינו רק בסניף שלהם בסוננזי, וגם זה בסוף היום כשכבר לא נשאר הרבה. הסניף הראשי שלהם נמצא בעיירה קטנה שקרובה ממש לים. זה לגמרי היה בתוכנית שלנו לעשות שילוב כזה של מאפייה וים אבל לא יצא. אם אתם באזור עם מכונית, נראה לי כמו אחלה יום טיול. גם באוטובוס, אבל כאמור, קצת יותר אתגרי.

המלצה אחרונה היא לבית קפה בסוונזי, נראה לי הבית קפה הכי שווה באזור (אלא אם יש כאלה שחמקו מהתחקיר היסודי שעשיתי, ואני אתפלא אם זה המצב). קוראים לו Hoogah והוא ממש נעים וטעים מאד.

כאן תוכלו למצוא את ההמלצות שלי לאזור, ככה בנוחות על גבי גוגל מפס.

לונדון וברייטון, הופעות וקהל

חזרנו לאנגליה אחרי שלושה חודשים בארץ, ישר לתוך הופעה של בוי ג'ינייס בלונדון. הגענו בלילה, ההופעה היתה יום אחרי, ויום אחרי כבר המשכנו הלאה. בזכות ניסיון העבר ידענו שאחרי הופעה זה לא כיף להתחיל לנסוע רחוק, אז מצאנו אכסניה חמודה בשכונה שבה התקיימה ההופעה. שוב הופעה בפארק באמצע שכונת מגורים, לא ממש באמצע לונדון אבל מספיק לונדון בשבילנו וגם בשביל 25 אלף האחרותים שהגיעו. הופעה ענקית ומעולה, שקדמו לה שלוש הופעות חימום, ככה שהיינו שם מארבע אחה"צ ועד עשר בלילה (נגמר בול בזמן, בכל זאת שכונת מגורים וצריך להתחשב). אני לא רוצה אפילו לדבר על כמה זה מדהים שיש ארבע הופעות רצוף של נשים לסביות קוויריות, בסגנונות שונים אבל כולן מדהימות ועפות על עצמן על הבמה ובכלל. זה חלק אחד, והוא חשוב ואני מבטיחה לשים קישורים בסוף הפוסט, אבל מה שהיה עוד יותר מדהים, או לפחות לא פחות מדהים, זה הקהל. כמו שאנחנו כבר רגילות היינו מבוגרות באיזה שלושים שנה מרוב מי שהיו שם, אבל מה שאנחנו פחות רגילות זה כמה לסביות קוויריות, קווירים, קרוס דרסרס, א-בינאריים, כל הדגלים שאפשר בכל מיני סיכות וסממנים אחרים. מלא בוצ'יות, אבל מלא מלא, בוצ'יות וטום בויז, בקיצור מלא מלא כמונו.

החוויה הזאת אפשר להגיד עליה בפירוש שזר לא יבין זאת. גם לא זרה. להיות בסביבה של שכמותנו, הרגשה של שייכות שמי שאין לה אותה ביום יום, לא יודעת איך זה להרגיש כשפתאום יש. כמה זה קל היה יכול להיות אם העולם היה אנחנו, אם הייתי מסתובבת ברחובות, לא משנה של איזה עיר או כפר, והיה אחוז כזה (בסדר, מוכנה להסתפק גם בקצת פחות) של א.נשים לא תואמות מגדרית. אם זה מבחינת לבוש ואורך השיער ואם זה מבחינת עם מי את מתנשקת. אני לא חושבת שחווית הזרות שמורה רק ללהט"בים, אבל אני מניחה שיש כאלה שלא חוו אותה מעולם, ובטח שלא על בסיס יומיומי.

יומיים אח"כ כבר היינו בברייטון בהופעה של מי שבשבילן הגענו בכלל לאנגליה בסבב הזה - אינדיגו גירלז. אני מכירה ואוהבת אותן כבר מלא שנים, וגם הייתי בהופעה שלהן כשהייתי בהריון עם ליאור. עבר פחות משבוע מאז ההופעה ואני עדיין על גלי ההתרגשות ובתחושות קשות של געגועים, אני רוצה את זה שוב. הפעם בעיקר לסביות, והרבה יותר קרובות לנו בגיל, בתוך אולם הופעות צמוד לחוף הים. במה בגודל של הבמה בלבונטין, בלי תופים, אמה ואמילי (שהן האינדיגו) עם כנרית מהממת, בסיסטית וקלידנית שגם הפליאה לנגן באקורדיון. והקהל, מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא התופס - לסביות ולסביות. איזה תחושה של שיכרון.

לאורך כל ההופעות מדי פעם קפצה לי המחשבה עד כמה כל זה לא מובן מאליו, ועד כמה השמחה בקהל ועל הבמה עמוקה בזכות או בגלל ההבנה הזאת, שזה רגע אחד שמתקיים במקום אחד, שבמקומות אחרים לא יכול להתקיים, ושבעתיד תמיד מרחף הענן הכבד הזה שאולי גם כאן (ישראל, לונדון ואפילו ברייטון) יכול להיות מצב שכבר לא יתקיים. איזה פחד.

היום בקרדיף, ויילס, ברחבה מרכזית ליד קניון במרכז העיר, אישה עמדה עם מיקרופון ונאמה בזכות אלוהים והאמונה וכנגד כל החוטאים. עדי ישר הבינה שיש פה הזדמנות להתנשקות פומבית עם משמעות, לפעמים זה ממש טוב שעצם קיומנו הוא ההתנגדות.

קצת תמונות של נוף מברייטון ומהשמורה הקרובה לו סבן סיסטרס, שלא נצא עם איזה כבדות מוגזמת מהפוסט הזה.