top of page

קצת יותר מחודש וחצי בברלין מתקרבים לסיומם. ביום שישי נתחיל את המסע שלנו לכיוון היעד הבא, עיר קטנה ליד שטוטגרט. בדרך נעצור לכמה ימים בלייפציג, לבלות קצת עם אלין חברתנו ובני המשפחה החמודים שלה.

אני לא מאמינה שהמלחמה לא נגמרה ושהסיום שלה גם לא נראה באופק. אנחנו רחוקות פיזית, אבל כמו שאמרתי לחברה בטלפון לפני כמה ימים, לכולם מה שקשה זה לא המצב שלהם אלא מה שקורה עם אחרות ואחרים, חוץ מאלה שנפגעו כמובן והמעגל שסביבם. אז זה שאנחנו רחוק עושה שיהיה יותר קל ונסבל, אבל את הכאב מרגישות גם מרחוק בעוצמה בלתי נסבלת.

שואלים אותי הרבה איך כאן, ואיך זה להיות ישראלית כאן עכשיו. אנחנו לא מרגישות את זה. בהתחלה, שזה גם היה יותר טרי (לא שהפסיק להיות טרי, אבל אתן יודעות למה אני מתכוונת) אז הרגשנו יותר מבטים, או שחשבנו שיש יותר מבטים, ואולי זה היה רק בהרגשה שלנו ולא במציאות. בכל מקרה, אנחנו רגילות למבטים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם זה בגלל שאנחנו לסביות או בגלל שאנחנו נשים שמתלבשות כמו גברים, יהודיות, ישראליות, או סתם מדברות בקול רם. מבטים זה לא מסוכן, לפחות לא כמו טילים.

אני חושבת שבשביל מי שגרות כאן, וכנראה בכל מקום אחר שהוא לא ישראל, המצב שונה כי זה החיים שלהן. אנחנו כאן רק לרגע, ואין לנו כאן חברים שהגיבו או לא הגיבו. אחרי זמן מסוים חשבתי שמה שמה שקשה ל"אחרים" להבין זה כמה ישראל קטנה. אוקיי, אז קרה משהו בישראל, משהו נורא, ושמענו הרבה תגובות של אמפתיה, אבל למי שלא מגיע ממדינה כל כך קטנה קשה לתפוס עד כמה האירוע, אירועים האלה נגעו בכל אחת ואחד, אם לא במעגל הראשון אז השני או השלישי. את כל המה היה קורה אם זה היה שבוע אחרי או כמה קילומטרים משם, או טיל שנפל ברחוב ליד הבית של וכל הכמעטים האלה, וכל הלא כמעטים. זה לא נתפס כמה ישראל קטנה, וכמה כולם מכירים את כולם, וגם כשבורחים למקום אחר זה עדיין נכון.

אנחנו עוזבות את ברלין, זה קצת כמו לעזוב בית אבל בלי המשקעים שיש בבית המקורי. אנחנו מכירות את העיר לא רע (כמה שאפשר להכיר לא רע עיר כל כך גדולה שכל רגע מגלה מעצמה עוד קצת), וליאור כאן וגם לא מעט חברות, ואנחנו יודעות להסתדר בתחבורה הציבורית ופחות או יותר להבין איך אמורות להתנהג, ועד כמה זה בסדר להתנהג אחרת, ומה התגובות שמתנהגים "לא בסדר". זה לא כזה נורא כמו שחושבים.

הכנפיים שלי כבר מחכות לתעופה, והטרולי מחכה להתמלא ביותר מדי דברים, ואני סקרנית איך הולך להיות הבית הבא ואיך גרמניה שהיא לא ברלין תתייחס אלינו ואיך אנחנו נרגיש בה. אני מקווה שיהיה לפחות בית קפה נחמד אחד, ומסעדה יפנית אמיתית בשביל אולי. יותר מזה לא באמת צריכות, גם ככה לא מתחשק לעשות כלום חוץ מלשחק בטלפון, לראות סדרות ולחכות שהתקופה האיומה הזאת תיגמר.


בשבוע האחרון אנחנו גרות ליד פארק ויקטוריה, פארק שלא הכרנו קודם ושבה את ליבנו בטיולים עם זיגי, הכלב שלנו לימים אלה. כל פעם מחדש מפתיע אותי שלא משנה כמה אני אוהבת את העיר, בסוף אני הכי אוהבת לצלם עצים בפארק.



















17 צפיות0 תגובות

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי כאן פעם אחרונה מאנגליה. הגענו לארץ לביקור של חודש ככה שיצא שבאותה שבת נוראית היינו בחולון בדירה של חברה, יומיים לפני טיסה ליעד הבא שלנו, בולגריה.

קשה לי להאמין שהיינו רק יומיים בתוך המציאות הזאת שכל מי שבארץ חי כבר חודש וחצי, אבל לא חסרים דברים שקשה להאמין להם בתקופה הזאת שנראית באותו הזמן רק רגע וגם מיליון שנה.

היינו אמורות להיות חודשיים בבולגריה אבל מסיבות שונות לא צלח, ואחרי יומיים בוורשה (אליה בטוח עוד נחזור) הגענו לברלין. אנחנו כאן בערך חודש, מצאנו סבלט בשנברג, שכונה שעד עכשיו לא הכרנו, שכונה שקטה עם רחובות רחבים, שבלי לדעת משמשת רקע לעוצמה של רגשות. אנחנו נמצאות כאן, עם האוויר והמרחבים העירוניים והשקט והקור אבל מתעוררות כל בוקר עם פיל שיושב לנו על החזה ולא נותן לנו לנשום. קשה לי לדמיין איך עכשיו בארץ, למרות שכל הזמן בקשר עם חברות ומשפחה, קשה לי להאמין שהייתי מחזיקה מעמד שם עכשיו, אבל זה לא שכאן אני מחזיקה.

הלילה חלמתי שאני מחכה

נראה לי שכל המדינה, אלה שגרות בה עכשיו ואלה שכבר לא, נמצאות ימים על גבי ימים מחכות. מחכות שיחזרו, מחכות שיגמר, מחכות שיחזרו ימים של שקט. לחכות לשלום אמיתי, לפתרון מדיני, לתקווה אמיתית - זה כבר מזמן שכחנו איך עושות.

שמה קצת תמונות מבולגריה וגם כמה מברלין. מזל שחורף, כי קיץ בברלין זה תמיד שמחה מתפרצת ואת זה היה לי קשה להכיל.

תחזיקו מעמד חברות, הלב שלי איתכן.













17 צפיות0 תגובות

אחד הזכרונות החזקים שלי מהפעם הראשונה שהיתה באנגליה, לפני אי אילו שנים, כשאני הייתי בת 23 ולקחתי את האח הצעיר שלי לטיול בר מצווה, היא האוכל. החוויה הזאת שנכנסים למסעדה שנראית ממש חמודה, והאוכל נראה טוב, והמחירים בשמיים - ואחרי ביס אחד את מבינה שאוי ואבוי, איך מישהו יכול לאכול את זה בכלל.

מאז הרבה ימים עברו, והרבה ביקורים, גם אני למדתי מה ואיפה, וגם ההיפסטרים עשו עבודה יותר טובה מהאימפריליזם והצליחו להביא לכאן אוכל טוב.

אז קודם כל לונדון כמובן היא משהו אחר, מאד קל למצוא אוכל טוב ואפילו מצוין. בסבב הקודם כאן, אחרי שלושה חודשים מחוץ ללונדון, נכנסתי לאיזה בית קפה בדרום העיר שנראה לי חמוד, והזמנתי מאפה ירקות. היה כל כך טעים והייתי כל כך המומה מהחוויה, שאמרתי למלצר איזה שלוש פעמים איזה טעים איזה טעים.

אבל גם מחוץ ללונדון, כשיודעים לחפש נכון, אז אפשר למצוא.

אני לא מבינה את ההתלהבות מהאוכל בפאבים, נראה לי שאף פעם לא אכלתי אוכל ממש טעים בפאב. בטח לא מחוץ ללונדון, שם לפעמים זה הגיע למצבים שאמרתי שהאוכל בצבא היה יותר טוב. וזה הישג, אין מה לומר. אם נקלעים לפאב ואין ברירה, אז הצ'יפס הרבה פעמים ממש טוב. ובירה, ברור שבירה.

אז במקום פאבים, בתי קפה. קודם כל בבתי קפה הרבה פעמים יש טוסט גבינה, ועם טוסט גבינה מאד קשה ליפול. בעיקר שאנחנו משתדלות להימנע מפחממות בחצי שנה האחרונה, מה שמעצים את הטעם הטוב שלהן.

חוץ מזה גילינו את המושג החדש של חנות יין. לא כאלה שרק מוכרים בה יינות, אלא מהסוג שאפשר גם לשבת ולאכול משהו. היו לנו כמה ניסיונות מאד מוצלחים, למשל lola בלמינגטון ספא, שכבר כתבתי עליהם כבר.

עוד גילוי שלקח לנו כמה שנים לגלות, הוא הקינוח הכי טוב, ולא רק בסטנדרטים של כאן - סטיקי טופי פודינג. בגלל שפודינג לא מדבר אלינו (בעיקר לא לעדי) אף פעם לא ניסינו, עד שחבר גילה לנו (תודה יובל טופר) שפודינג זה בכלל קינוח ושממש כדאי לנו לנסות. אז הפעם הראשונה היתה ליד הבית של יובל בהבדן ברידג, בבית קפה הכי שווה שם - Mooch4. זאת עוגה שעשויה מתמרים אבל ממש אי אפשר לנחש, ויש לה רוטב מדהים ויש אותה חוץ מבבתי קפה גם בפאבים, שהרבה פעמים זאת ממש הצלה. יש אפילו מתכון ממש מוצלח של אפרת מאז מה את עושה כל היום - כאן.

עיקר התובנות שלי הן לגבי מה קונות הביתה, כי תכלס להכין לבד זה הכי בטוח. סופר זאת חיה שאני מנסה להימנע ממנה, אבל בחו"ל זאת הרבה פעמים הרפתקה מוצלחת, בכל זאת מוצרים שלא מכירות, אריזות יפות ושפע. אני מעדיפה תמיד את הביוקר, עדי את המבצעים, וככה זה מתאזן. בכל מקרה שתינו מעדיפות ירקנים, חנויות אורגניות וכשיש מזל ובנמצא - משלוח של ארגז ירקות. בסוף זה יוצא הכי טעים, הכי משתלם והכי סביבתי חברתי תומך בעסקים קטנים.

אני אפסיק לדבר ואתחיל להמליץ -

יוגורט יווני 10%

גבינת פטה יוונית (משפרת כל סלט, זה מועיל ונחוץ כשהירקות פחות נהדרים)

שמן זית - גם בסופרים יש שמן זית סביר, במעדניות וחנויות אורגניות אפשר למצוא שמנים ממש טובים. אנחנו מסתובבות עם השמן שלנו, גם כי מחסלות כמויות ולא נעים לגמור למארחים שלנו את השמן, וגם כי לא סומכות על הטעם של אף אחד אחר.

תבלינים - אני הולכת שבי אחרי קופסאות יפות, אז בסבב הזה יש לנו פפריקה מעושנת ועוד תבלין שאמור להיות לדגים אבל בעצם מתאים להכל.

חרדל - גם במכולות הקטנות וגם בסופרים הכי סטנדרטים אפשר למצוא פה חרדל ממש נהדר.

גבינות - וואי וואי הגבינות השמנות הנהדרות. באמת אפשר למצוא הכל, גם מיובאות במחיר שפוי יחסית וגם מקומיות (מה שאנחנו מעדיפות). שתי הגבינות כאן שאני הכי אוהבת וקונה בכל פעם שנקלעת לחנות גבינות (אגב, שכחתי לכתוב על זה, אבל חנויות גבינות זה להיט, בד"כ יש גם מוצרי מעדניה אחרים ואווירה של שפע ויוקרה שאני מכורה אליה) - BARON BIGOD והגבינות של SNOWDONIA, בעיקר השחורה.

פירות יער - טוב, זה קצת ברור אבל אי אפשר שלא להגיד

גלידות - נהייתה באנגליה איזה אובססיה לגלידות איכותיות, רוב הפעמים שניסינו זה הוכיח את עצמו כמוצלח.

לחמים - לא בסופר!! אבל במאפיות כבר יש לחם ממש ברמה שאנחנו רגילות אליה בארץ.

בירות - זה גם ברור, אבל כן חשוב לי להגיד שיש הרבה בירות מקומיות טובות. בויילס במכולת הכפרית הקטנה מצאנו בירה מעולה שמכינים במבשלת בירה בכפר.


לסיכום, איך אפשר בלי - שתי המלצות לאיפה שאנחנו נמצאות עכשיו - Barnes, London (שכונה בדרום מערב העיר). אם במקרה נקלעים לאזור -

בית קפה - FEAST - כנסו לאתר, הציור שמופיע הוא הציור קיר בבית הקפה. הוא של אמנית ממש מדהימה - Sophie Glover

פיצה - Base Face - ממש מוצלחת, גם טעימה וגם מאד שכונתית עצמאית נעימה ונחמדה.

חוץ מזה יש בשכונה חנות אורגנית נהדרת, וקולנוע קטן שלצערנו עד שהחלטנו שרוצות ללכת, כבר לא היו כרטיסים. לוקח קצת זמן להגיע לעיר, אבל ירוק ונחמד כאן מאד.










23 צפיות0 תגובות
bottom of page