top of page

אנחנו באמסטרדם רק שבועיים וקצת, וכבר יש לנו את המאפיה החביבה עלינו, איפה לקנות קפה הביתה ואפילו מצאנו איפה להסתפר (מספרה קווירית!). שרירי האופניים שלנו התחילו להתחזק, וכבר פחות נבהלות מכל הרוכבות והרוכבים המהירים שעוקפים אותנו בקלילות, ואנחנו מתחילות להתאהב בעיר הזאת וכבר מבינות את כל אלה שפגשנו שאומרות שהגיעו לכאן לזמן קצר ונשארו שנים ולא חושבות שיעזבו אי פעם.

הא.נשים כאן רגועים בצורה קיצונית, ואפשר לראות שהחיים שלהם טובים. גם אלה שבשוליים, גם המהגרים, הפליטים, הזרים מכל הסוגים. גם הבית הקודם שהיינו בו וגם הבית הנוכחי נמצאים בשכונות שנחשבות שוליים, יש פה הרבה מוסלמים (מה שגורם לנו להרגיש בבית) ושיכונים שמזכירים את חולון, ובכל זאת הכל נקי ורגוע וניכר שכולם ברווחה יחסית. כן הגענו אתמול לקבוצת מבנים שנראו מאד ארעיים, ואפילו הם נראו סבבה יחסית למה שראינו בארצות אחרות.

אחד הדברים המאד מגניבים כאן זה המרכזים הקהילתיים, שיש להם ניחוח מאד אלטרנטיבי, למרות שממומנים ע"י העירייה. באחד היינו בשוק החלפות, בשני היינו בארוחת ערב שמתקיימת פעם בחודש, שמיועדת לקהל קווירי (אבל כולם מוזמנות ומוזמנים), יוזמה של בחור ובחורה, שניהם במקור מאזרבייג'ן, שמבשלים בעזרת מתנדבים.

העיר מאד יקרה, אבל נראה שיש גם הרבה אזורי הפקר למיניהם. אחד מהם נמצא ממש לידנו, אתמול כשהלכנו לטייל עם הכלבים נקלענו למתחם עם יריד של בגדים יד שניה ומשתלה, שלידו יש מתחם של מסיבות ובית קפה שנראה טיפה מאולתר. מרחב אחר לא רחוק מכאן היה פעם בית ספר (כנראה, אם הבנו נכון), עבר כמה גלגולים ועכשיו יש במקום שני חדרי כושר, אחד מהם מיועד לקהילה הטרנסית, בית קפה שהוא גם בר ומסעדה, ומועדון מסיבות שהיינו שמחות ללכת אליו אם לא היינו נרדמות כמה שעות טובות לפני שמתחילות בו המסיבות.

אבל אני חושבת שהדבר הכי מדהים פה זה איך שהטבע והעיר חיים זו לצד זו, או יותר נכון זו בתוך זו. הפארקים הירוקים, התעלות והנחלים, שבילי האופניים שמאפשרים להיות בתנועה בלי למלא את האוויר בפיח.

יש איזה שמחה רגועה באוויר

אני בטוחה שיש מלא דברים שאנחנו לא מודעות אליהם, ושמזג האוויר הוא קשוח בחורף והקיץ (שגם הוא אפרפר הרבה מהימים, ותמיד אבל תמיד יכול פתאום להתחיל לרדת גשם), אבל זה מרגיש הכי ההיפך מישראל שאפשר, ולפחות לעכשיו זה מאד מיטיב איתנו.

הדבר היחיד כמעט שמפר את השקט הוא רעש של מטוסים, שלא ברור לי למה נשמעים כמו מטוסי קרב יותר ממטוסי נוסעים, ומבהילים אותי כל פעם מחדש.










16 צפיות0 תגובות

הרבה זמן לא כתבתי כאן, אני חושבת שאני לא צריכה להסביר למה. לכתוב על משהו שהוא לא המלחמה לא נראה ראוי או רלוונטי. לכתוב על נדודים וחו"ל ושקט מרגיש כמו אצבע בעין, ואת זה אני בטח לא רוצה לעשות, בטח לא עכשיו.

אבל הכתיבה חסרה לי, ולכתוב למחשב בלי לפרסם זה כמו לשיר במקלחת ולא על במה. זה כיף אבל זה משהו אחר. אז אני כותבת משפטים שקופצים לי לראש ומנסה לחבר אותם לשירים, לפעמים גם מצליחה, אבל החלטתי שגם לבלוג הגיע הזמן לחזור.


אנחנו שבוע וקצת באמסטרדם, זה נשמע מעט אבל מרגיש מספיק כדי שאהיה מתוסכלת שעוד לא ראינו כלום. זה לא לגמרי נכון, וכבר מתמצאות לא רע בכל האזור של הבית, בכל זאת יש כלב שיוצאות איתו ארבע פעמים ביום (זאת אומרת עדי, אני לא תמיד מצטרפת). אבל מרוב שנמצאות בבית ובמטלות עבודה כלב וחיים, כל פעם שיוצאות חייבת להיות מעולה. אתמול היתה לי נפילה, הלכנו לשוק של שבת והיה בסדר אבל לא מדהים. אולי בגלל שנמצאות ככ הרבה לא בערים הגדולות, אני חייבת שכאן יהיה פיצוי.אז החלטתי להתחיל את הבוקר ברכיבת אופניים למקום שמצאתי באינטרנט שלא לגמרי היה ברור מה הוא, איזה סוג של קואפרטיב שעושה דברים, משהו אלטרנטיבי ומעניין. מאד יפה פה ומסתבר שיש היום פסטיבל. זה ממש תיכף מתחיל ועדיין ריק פה ולא ברור לי לגמרי מהתוכניה בהולנדית מה הולך לקרות.אני משכנעת את עצמי להישאר לראות, זה לא פשוט. כל הזמן להיות לא באזור הנוחות, להתאמץ על להבין, לדבר, להיות במקום לא מוכר. איכשהו הזמן האחרון בארץ עם כל הקלילות של השפה והמוכרות והחברות (למרות כובד התקופה) האתגרים האלה נהיו לי יותר קשים. אני מתעייפת מהר וכועסת הרבה.






 

חזרתי הביתה. החלטתי לוותר או יותר נכון לא לאתגר את עצמי יותר ממה שאני בטוחה שאוכל לבלוע. זה נשמע הגיוני, אבל כשאני מגזימה בזה אני מגיעה למצב של התיסכול, של שעמום, של שאלות מה אני עושה עם החיים שלי וכל השיט הרגיל. ובכל זאת מכריזה על הטיולון הזה כהצלחה גדולה, כי מצאתי את האגם הזה שהוא גדול ממש ולא באמת התחבא, רק היה צריך לעשות את הפניה הנכונה במקום הנכון והופ! איזה יופי. אולי נספיק היום לנסוע לשם שוב ולנסות לטבול במים הקפואים במזג האוויר הלא מספיק חם, רק כדי לא להרגיש ששוב לא עשינו כלום.


אחרית דבר (קצת דרמטיות לא תזיק) - חזרתי הביתה, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאגם. ברור שאת השמש כל האסרטיביות הזאת הבהילה והיא התחבאה מאחורי העננים, אבל אנחנו לא ויתרנו (כמה אפשר לוותר ביום אחד?). שמונה דקות נסיעה (ככה זה כשיודעות כבר את הדרך). כנגד כל מחשבה הגיונית נכנסנו למים, שהיו פחות קפואים מהמצופה. יצאנו די מהר אבל בכל זאת אני מחשיבה את זה כהצלחה! ישר אמרתי שכל בוקר נבוא לשם אבל עדי הורידה אותי לקרקע. גם פעם אחת זה כל הכבוד!




23 צפיות0 תגובות

ביום ראשון הלכנו להפגנה נגד הנאצים, הפגנה שהתגלתה כהפגנת ענק מרגשת במיוחד. הנאצים מתחזקים כאן, כמו בכל העולם, אבל נראה (ולא במפתיע) שכאן לא שוכחים כמה מפחיד ומסוכן זה.

אני שהדמעות שלי מגיעות תמיד בהפתעה, איך שהגענו לא הצלחתי להפסיק. וזה לא היה מפחד, וגם לא מזה שאני בגרמניה וכל מה שזה אומר, אלא להיפך, מזה שפעם ראשונה אחרי הרבה מאד זמן הייתי במקום שיש בו תקווה. ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי ככה בהפגנה בארץ ולא הצלחתי. אולי לרגע אחד באירוע גאווה בתל אביב בזמן הקורונה, רגע לפני שהתחיל הבלגן וספיר חטפה מכות שלא מתאוששת מהן עד היום. או אולי בהפגנת הענק נגד גירוש פליטים ששוברות קירות ארגנו, אני אפילו לא זוכרת באיזה שנה זה היה או עקב איזה אירוע.

אבל גם בכיתי מגעגועים, שברגיל אני מצליחה לא להרגיש. כמה מוזר להיות בהפגנה שהיא לא אירוע חברתי של שלום שלום ואיזה כיף להיפגש, למרות הנסיבות (כמובן).

בכיתי כי אני מרגישה יותר שייכת במקום שבו אני לא שייכת אליו בכלל, תחושה שלא הצלחתי להרגיש במדינה שבה נולדתי וגדלתי כבר מי יודע כמה שנים (אם הרגשתי שם שייכת אי פעם). שמאז שאני מכירה את עצמי אני יודעת שיש תקופות שעדיף שאשתוק, ואני כבר לא יודעת כמה שנים ברגע שמתחיל דיון פוליטי אני חומקת לשירותים או לסיגריה.

מסתבר שאני מעדיפה את הסביבה שלי בשפה שאני לא מבינה, ושלא מבינים בה אותי.

שתגמר כבר המלחמה הזאת והכיבוש כולו, כי כבר אי אפשר לנשום.






17 צפיות0 תגובות
bottom of page