היום עוזבות כאן, אחרי חמישה שבועות, הכי הרבה שהיינו במקום אחד מאז שעזבנו את הארץ לפני חודשיים וחצי. זה קצת שמח כי אני מתחילה להשתעמם, וקצת עצוב כי כבר יש לנו את כל המומלצים, וא.נשים שאומרים לנו שלום ברחוב וביבי ופפר שהאהבה שלהם לא יודעת גבולות.
פרידה זה תמיד זמן לסיכום, וכמו שהבטחתי בתחילת הבלוג הזה, המטרה הלא רשמית של המסע הזה (לפחות להרגע) היא להבין מה אני אוהבת בערים (כי כפרים זה נחמד, אבל לא ממש בשבילי, בטח לא לאורך זמן). אז הנה רשימת התכונות המוצלחות של למינגטון, שאפשר להסיק ממנה גם למקומות אחרים -
הליכה ברגל. חשוב!! בהתחלה העשרים דקות שלוקח להגיע מכאן למרכז נראו לי נצח, אבל עם הזמן נדמה שהזמן הזה התקצר. הלכנו כאן המון, גם בטיולים עם הכלבות (ראוי לסעיף נפרד) וגם לבית קפה, לחנויות, לפארק לשמוע מוזיקה.
טבע זמין. לא כזה שצריך לנסוע בשבילו, לא כזה שמצריך תכנון ופיקניק ואפילו כובע. הפארק הירוק ליד הבית, התעלה, הנהר (גם תעלה וגם נהר!). כשליאור היתה כאן לביקור הלכנו לבית קפה (ברור) ואז סתם שוטטנו והגענו די במקרה לשביל ליד הנהר. חמש דקות ממרכז העיר ואנחנו בטבע, ממש טבע. כזה שהולכות בו בשביל ולא רואות אף אחד ואף בית, כזה שפוגשות בו ברבורים נחים, ארנב ואפילו צבי (יש כאן סוג של צבי קטן כזה, שנדמה שהצליח לשרוד את האנושות בזכות כיעורו היחסי).
עירייה שמכבדת את תושביה. כזאת שדואגת לזה שאוטו הזבל לא יעיר אותך בחמש בבוקר, כזאת שלא עסוקה רק במה יגידו השכנים אלא אשכרה שמה לב למי שגרות בתוכה. הדוגמא הכי מובהקת והכי מעוררת קנאה היא הפסטיבל מוזיקה שיש כאן כל ראשון בפארק. כבר אמרו לנו שלא כל השנה, בכל זאת אנגליה, אבל כל זמן שהיינו כאן. מהצהריים עד הערב, על במה קבועה שיש במרכז הפארק המרכזי כאן (דמיינו גינת דובנוב אבל ביותר יפה) עם הגברה מעולה ממש, רצף של הופעות של אמנים מקומיים. לא כזה של שלושה שירים לאחד וגמרנו, אלא אשכרה הופעה של שישה שבעה שירים או יותר, חמש שש הופעות. לפעמים מקומיים ממש, לפעמים מהסביבה, לא יודעת מאיפה הם מגיעים אבל הקהל משתרע על הדשא על שמיכות שהביאו מהבית. מדהים. וברור שמקבלים כסף על זה ויש כסף שהולך על ההפקה, וכל זה בלי מודעות ענק וספונסרים.
עסקים עצמאיים. אני חושבת שלא ראיתי עוד מקום עם כל כך הרבה בתי קפה, מסעדות, פאבים (כמובן), מספרות (מלא מספרות), וחנויות, ורובן המוחלט עצמאיות. הרשתות מרוכזות במקום אחד, הקניון נסתר מהעין והעיר שוקקת חיים. ובעלי העסקים לא נראים מיואשים מהחיים, ולא דיברנו איתם על זה אבל די ניכר שהם לא מבזבזים את זמנם בלריב עם הרשויות, בלקבל אישורים ובלשלם קנסות. זה מניב עיר שהרבה צעירים נשארים בה, או חוזרים לגור בה, כי הם יכולים לפתוח פה את העסק שלהם בלי לאבד בשביל זה את הכל.
בטח יש עוד דברים ששכחתי, אולי אוסיף בהמשך. החיסרון הגדול של המקום הזה הוא הגודל שלו, בכל זאת עיר קטנה. אבל עם תחנת רכבת שמביאה בחצי שעה לבירמינגהם, לאוקספורד ולעוד מקומות, פחות משעה וחצי מלונדון. אין ספק שהחיים במקום קטן כשהם שעה ומשהו מלונדון, שונים בהרבה מאיך שאני גדלתי.
ההמלצות שלנו ללמינגטון והסביבה - https://goo.gl/maps/w3jAiD7pkPu1N8Mj8