שדה תעופה

בצד אחד בחור צעיר ישראלי למראה, אוכל סלט עם צ'ופ סטיקס מתוך שקית עם סגירה אטומה (מהסוג שעדי אוהבת). בצד השני שני זוגות של פולנים שותים מבקבוק ויסקי שבטח קנו בדיוטי פרי. ממול בפינה חבורה של גברים לבושים שחור, מניחים תפילין.

הטיסה לישראל, כבר משלב הבידוק והולך ומתעצם ככל שמתקרבות לשער, היא כמו המעלית בסברנס. מרחב של מעבר בין עולמות. זמן להתרגל בהדרגה כדי לרכך את הבום, או לפחות לייצר אותו על אדמה זרה עם אחוז מסוים של לא ישראלים מסביב. כמרככים או כעדים לתהליך (גם אם לא במודע)

אני פותרת את המצוקה (יותר נכון מתעלמת ממנה) באמצעים הרגילים של משחקים בטלפון וסדרות באייפד. לפעמים להתעלם מהמציאות היא הדרך היחידה להתמודד איתה.

*

מה נשאר ממני כשאני זזה ממקום למקום?

אולי זה כמו קשקשים שנושרים. המדינה שאני פושטת כשעוברת ממקום למקום.

או אולי בגד שאני מורידה, וכשאני חוזרת לאותו המקום אני לובשת אותו שוב.

זה לא משנה את מי שאני, לא משנה את השכבה הפנימית, אבל כן משפיע על איך הסביבה מסתכלת עלי, וגם משפיע עלי במובן שבגד משפיע. כמו שאני לא לגמרי אותה בת אדם כשאני לובשת בגד ים או חליפה.

וישראל היא כמו חליפת צלילה רטובה שנדבקת לגוף ולא מרפה, אבל בסוף נצליח להשתחרר גם ממנה.