פוסט אורחת של נעמה קליין שטרן, הידועה גם כבתי הבכורה, כפי שפורסם בפייסבוק אתמול ומפורסם כאן לבקשתי (וכמובן באישורה).
שאלות שקשה לי לתת עליהן תשובה ברורה והגיונית: איפה אני גרה (חיה?) מה אני עושה (עובדת?) איפה אני רוצה להיות (באמת.). בית. שהוא שלי. היכן הוא?
חזרתי לישראל לפני כמעט 4 חודשים. מרגיש לי שהטיול הרחוק שלי בעולם התרחש לפני כמה שנים. מה שנשאר ממנו זו התפיסה שלי כלפי זמן, ונסיעות, ובזבוז זמן אם הוא קיים. אוטובוסים הם בסדר, אם מתייחסים אליהם ככה. ועדיף לשלם שכירות בצורת תשלום תחב''צ ואוכל בחוץ כי שכירות עדיין יקרה יותר. אז מה אם אין בית קבוע. תוהה אם יש במה לקנא בי ביכולת לנדוד ככה, או שאני רק מקנא באחרים שיש להם תחושת בית כרגע. אפשרות לחיות בלי בית כמה חודשים היא לא קלה אבל בשבילי היא בהחלט אפשרית. מסתובבת כמעט תמיד עם תיק שגורם לאנשים לפלוט ''חזרת משביל ישראל?'' פשוט כי אני נושאת על גבי ציוד וביגוד של כמה ימים באופן תמידי בחודשים האחרונים. קובעת ביומן אירועים חשובים כמו הופעות קטנות, צילומים וטיולים שונים. זה לא שאין לי בית ואני הומלסית ברחוב, זו פשוט תקופה שאני לא מתחייבת. למקום, לעבודה אחת, לאנשים קבועים שסביבי. יש מרחבים שכיף לי להיות בהם ונעים לי להיות בהם, כאלה שאני נוסעת אליהם כמה שעות באוטובוס כל שבוע בערך. מנסה לקבל באהבה את הups and down בצילום. ימים שאני מצלמת מלא ונהנית ושמחה מהתוצאות, ושבועות שבהן קשה לי להוציא את המצלמה מה שמוביל לכעס עצמי על למה אני לא מצליחה ליהנות יותר מהאהבה האמיתית שלי מצילום. אולי קשור לניסיון לגרום לכך להיות רווחי ועסקי, כנראה שפשוט לפי מצב רוח לא ברור שהולך איתי מחוסר השגרה הקצת קיצוני שאני מקיימת בשבועות האחרונים. רוצה להודות ליותם חברי הטוב ביותר והחמוד מאוד שבאמת יוצר אצלי בית גם אם לא תלוי במקום. וגם לחברות וחברים טובים שמאפשרים לי להתארח ולשהות ללא הגבלה בבתים השונים, מה שבאמת מוריד ממני לחץ ופחד של חוסר ביתיות משלי. נותר לי עוד חודש כזה, הצעות למקומות ואנשים שרוצים להיפגש ולהסתובב יחד במרחבים לא קבועים מוזמנים לכתוב לי
סליחה שהפוסט לא פוליטי, יוצרת הפוגה קלה בתוך השצף הרגשי והזועם שלא עוזב אותנו.
