top of page

משמר דוד

אני לא בת אדם של כפר, וגם לא של פריפריה. נתתי את חלקי לחיים מחוץ לעיר, עשרים ומשהו שנה הספיקו לי לגמרי. אבל הגענו כאן לישוב הלא מוגדר הזה – קיבוץ שהתפרק או לא התפרק, לא ממש יודעת, ובצידו נבנתה שכונת וילות שהבית שאנחנו גרות בו הוא חלק ממנה.

אז מכיוון שמבחינתי לפחות החסרונות ברורים, אתמקד בצורה לא אופיינית לי במה אני אוהבת פה.

אז קודם כל את הבית שהוא של משפחה שאני מאד אוהבת. זה מאד כיף לגור בבית של א.נשים שאוהבות, זה סוג של פור במירוץ הבתים, נקודת הפתיחה גבוהה יותר.

אני לא חובבת של בתים פרטיים, בטח לא באופן קבע, אבל בשביל חודש בארץ זה ממש מעולה כי כיף כל כך לארח ככה! חברות באו, היה איפה לשבת, היה לילדות איפה לשחק, וכיף שיש מטבח להכין בו אוכל ושולחן ענק לאכול בו כולנו.

חוץ מזה יש לנו כאן שלוש כלבות מהממות! עדי משתגעת איך המסע הזה שלנו הפך אותי לבת אדם של כלבות ובעלות חיים בכלל. אבל באמת, הן משהו משהו. ויש כאן טבע לא רחוק, שבמזל גדול לא מופרד מאיתנו בגדר, ואפשר לטייל איתן ולנשום אוויר. יש הרבה קולות של טבע כמו ציקדות או צרצרים (מישהי יודעת להבדיל?) אבל גם רעש מטריד משהו מחוטי החשמל שלמרבה ההפתעה מצטלמים להפליא.

כיף להכיר פה את האזור, השגרה שלנו כוללת לנסוע כל יום חמישי לשוק של חביביאן במושב נחם (קרוב במונחים של פריפריה, חצי שעה נסיעה). תענוג לקנות את הירקות שהיינו רגילות לקבל בארגז, גם יש אוכל סופר סופר טעים ולא יקר בכלל שחגית מכינה. ממליצה מאד!

חוץ מזה הולכות לפעמים לבריכה בטל שחר, ואוכלות בבית קפה בתעוז (אישלחם) והרבה מאד נמצאות באוטו, בדרך לתל אביב, לירושלים, ולכל דבר שרוצות כי כאן ממש אין כלום (אפילו לא צרכניה).

מחר עוברות לרמת גן, בית אחרון בארץ לסבב הזה, ואחריו עפות חזרה לבריטניה הגדולה.


התכוונתי לשים כאן את התמונות של חוטי החשמל, אבל הקוצים רצו גם ותפסו את כל המקום















Comments


bottom of page