הגענו לארץ לפני 11 יום, וכבר שכחתי שהיינו במקום אחר. הכל כאן סוחף אותנו פנימה - המשפחה, החברות.ים, הרחוב, השפה, מזג האוויר. נדמה שאנחנו במרתון של הופעות ואירועים - יהוא ירון, רונה קינן, הילה רוח. כנס לזכר גבריאל בלחסן, הסרט על ענבל פרלמוטר. קשוח, קשוח פה. ארבע מסעדות בחיפה, עוד אחת בטבעון, מלא ירקות, שמן זית כמו שצריך, גבינות מעדינה (מעדניה בשינקין, הכי טובה שיש).
אני מרגישה שהקיימות שלי שהרגשתי בחו"ל מתחילה להתפוגג. כאילו שקווי המתאר שלי לא מצליחים להישאר ברורים, ואני חוזרת להיטמע ולהתבלבל בסביבה. בימים הראשונים עוד הייתי בקצת בהיי של איזה כיף להיות האני של חו"ל פה בארץ, אבל ההרגשה הזאת מתקשה להיות יציבה.
ואז מה שנשאר זה החלקים הקשים של דרך החיים הזאת - חוסר היציבות, האריזות כל כמה ימים, לנסות להבין איפה מתחבאת המחבת, לנסות לזוז ממקום למקום עם שמן זית ולימון כבוש.
אני מזכירה לעצמי לנשום, לקחת את הזמן, לא למהר ולא להתיישר לקצב המקומי. הלכנו אתמול מוקדם בבוקר לים, לא הסתכלנו על השעון, נסענו צפונה, חזרנו מרכזה, אכלנו גלידה בבית של חברות.
התמונות מברגמו היפה (איטליה), שהיינו בה חצי יום קונקשיין בדרך לארץ.
מזכירה שעוד שבוע וחצי ההופעה שלי 21.6 בלבונטין 7 תל אביב, פתיחת דלתות 20:00