top of page

ימים קשים

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי כאן פעם אחרונה מאנגליה. הגענו לארץ לביקור של חודש ככה שיצא שבאותה שבת נוראית היינו בחולון בדירה של חברה, יומיים לפני טיסה ליעד הבא שלנו, בולגריה.

קשה לי להאמין שהיינו רק יומיים בתוך המציאות הזאת שכל מי שבארץ חי כבר חודש וחצי, אבל לא חסרים דברים שקשה להאמין להם בתקופה הזאת שנראית באותו הזמן רק רגע וגם מיליון שנה.

היינו אמורות להיות חודשיים בבולגריה אבל מסיבות שונות לא צלח, ואחרי יומיים בוורשה (אליה בטוח עוד נחזור) הגענו לברלין. אנחנו כאן בערך חודש, מצאנו סבלט בשנברג, שכונה שעד עכשיו לא הכרנו, שכונה שקטה עם רחובות רחבים, שבלי לדעת משמשת רקע לעוצמה של רגשות. אנחנו נמצאות כאן, עם האוויר והמרחבים העירוניים והשקט והקור אבל מתעוררות כל בוקר עם פיל שיושב לנו על החזה ולא נותן לנו לנשום. קשה לי לדמיין איך עכשיו בארץ, למרות שכל הזמן בקשר עם חברות ומשפחה, קשה לי להאמין שהייתי מחזיקה מעמד שם עכשיו, אבל זה לא שכאן אני מחזיקה.

הלילה חלמתי שאני מחכה

נראה לי שכל המדינה, אלה שגרות בה עכשיו ואלה שכבר לא, נמצאות ימים על גבי ימים מחכות. מחכות שיחזרו, מחכות שיגמר, מחכות שיחזרו ימים של שקט. לחכות לשלום אמיתי, לפתרון מדיני, לתקווה אמיתית - זה כבר מזמן שכחנו איך עושות.

שמה קצת תמונות מבולגריה וגם כמה מברלין. מזל שחורף, כי קיץ בברלין זה תמיד שמחה מתפרצת ואת זה היה לי קשה להכיל.

תחזיקו מעמד חברות, הלב שלי איתכן.













Comments


bottom of page