התחנה של וולימורש
- רותי שטרן
- 18 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין איך זה בשבילכן ובשבילכם עכשיו בארץ. עם כל האזעקות והמקלטים והבומים והפחדים, עם להיות (שוב) כל היום בבית, עם הלחץ... אני מקווה שהפוסט הזה אולי יעזור לכם קצת לדמיין ימים טובים ושקטים שאני מקווה שיגיעו מהר מהר.
אתמול עזבנו את פולין אחרי שמונה חודשים, שזה הכי הרבה זמן שהיינו במדינה אחת מאז שעזבנו את ישראל. באמצע נסענו לביקור בברלין והגענו לביקור בארץ, אבל בכל זאת שמונה חודשים זה הרבה זמן, בעיקר שלא ממש הצלחנו ללמוד לדבר פולנית.
השבועיים האחרונים היו אחת התקופות המיוחדות והטובות שהיו לנו במסע הנדודים שלנו. התארחנו במקום שנקרא "התחנה" בגלל שהוא נמצא בבניין שהיה תחנת רכבת. לפני שלושים שנה קנו את הבניין ואת השטח שמסביבו קבוצה של אמנים שהכירו כשלמדו תיאטרון בובות בעיר הקרובה (יחסית קרובה) וורוצלב. הם התחילו עם תיאטרון בובות ובהמשך התחילו לעשות במקום פסטיבל שעדיין ממשיך להתקיים כל שנה בסוף יולי. השנה הפסטיבל יחגוג שלושים שנה!
כל שנה לקראת הפסטיבל מתחילים להגיע מתנדבים, לעזור לארגן את המקום. בחורף אין כאן כמעט אף אחד, ימיולקה, שאפשר לקרוא לה האמא של המקום (למרות שהיא לא מאד "אימהית") נוסעת כל חורף לטייל בדרום אמריקה וחוזרת רק כשמפסיק להיות קר וחשוך. אני מבינה אותה לגמרי. אז באנו לכאן להתנדב, למרות שכבר קבענו דברים אחרים לקיץ ולא נוכל להיות בפסטיבל. עדי עשתה כל מיני דברים בגינה ובתיקונים וגם קצת בארגונים בתוך הבית, ואני הייתי כמעט רק במטבח.
אני כל כך שמחתי להיות במטבח כל היום, ולבשל לכולם. הרגשתי שכולם עובדים קשה ושרק אני לא עובדת, כי לבשל ולאפות אף פעם לא מרגיש לי כמו עבודה.
המקום עצמו מעורר השראה. המתנדבים אמורים לעבוד מעשר בבוקר (כל בוקר נפגשנו להגיד בוקר טוב ואיך אנחנו מרגישות ולקבל משימות), עד ארוחת הצהריים בשתיים. אבל זה מאד לא קשוח, ואף אחד לא בודק מתי את עובדת ומתי את נחה, מה הספקת לעשות או אם התבטלת. וכמו שאני אומרת תמיד, כשאין חוקים אנשים עושים את הכי טוב שהם יכולים. וככה כולם וכולן ממש התאמצו כל הזמן לתרום כמה שהן יכולות, גם אחרי ארוחת הצהריים. והאווירה היתה נעימה ונהדרת, ומיד כולנו הרגשנו כאילו זה הבית שלנו שאנחנו רוצות שיהיה הכי יפה ומסודר שאפשר והכי מוכן לפסטיבל.
הכרנו בתחנה א.נשים ממש מקסימים שנכנסו לנו ללב ממש מיד. מצד ימין יושבת אימיולקה, ואחריה ברנדטה (בקיצור בנה), שגרה כאן באופן יותר קבוע. היא צבעית אמנותית מקצועית. ליד עדי יושבת יוליה, יש לה אוטו גדול שהיא קוראת לו אוטובוס למרות שהוא יותר קטן מאוטובוס. יש בו מיטה ומטבח קטן והמון חומרי יצירה כי היא אומנית. אפשר להבין למה התחברתי איתה ממש מיד. היא מטיילת בעולם עם החתולה שלה אגתה. היא מחנה את האוטו בית שלה יותר קרוב ליער מאשר לבניין המגורים, כי אגטה מפחדת מהכלבים שמסתובבים כאן ושתיהן אוהבות את הפרטיות והשקט שלהן.
לואיק שסיפרתי עליו קודם שעבד הרבה עם עדי (ובאופן כללי עבד הרבה, הוא מסוג האנשים האלה שאוהבים לעשות משהו כל הזמן), הגיע לתחנה מבריטני, שהיא חלק מצרפת. לקח לו חודש להגיע, כמו שאפשר לראות בתמונה האופניים האלה מיוחדת מאד וגם הקרון הקטן שלו. מה שעוד יותר מיוחד זה שהוא עושה את המסעות האלה עם הנרי, הכלב שלו, שנוסע לידו או בקרון, מה שמתחשק לו.
וואו, כל כך הרבה נשים ואנשים פגשנו, אם אני אכתוב על כולם ייקח לכם שעות לקרוא.
בחורה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה זאת סטוקרוטקה. זה שם חיבה שלה שהמשמעות שלו היא סביון (סטו זה מאה וקרוטקה זה חלקים, ולסביון יש מאה חלקים... תמיד המילים בפולנית עם כל כך הרבה משמעות ויופי). בכל מקרה לי לקח את כל הזמן שהיינו שם כדי להצליח להגיד את השם שלה. לא ברור למה זה היה לי כל כך קשה, אתם יכולים לנסות בעצמכם - STOKROTKA. כמו שאפשר לראות בתמונה היא קרקסנית. איזה עבודה מדהימה זאת, נכון? בשבוע השני שהיינו בתחנה הגיעו שני חברים שלה להתאמן לקראת מופע שהם מעלים יחד.
יום לפני שנסענו עשינו ערב פיצות (לא אני הכנתי) והיתה מדורה וניגנו ובאו כל מיני חברים של התחנה. תראו איזה יופי היה.
אני מקווה שעשיתי לכם קצת שמח בלב, ושכשתגדלו קצת ותוכלו לנסוע להסתובב בעולם, תזכרו את כל האפשרויות האלה וגם את המקום המקסים הזה שתמיד ישמח לקבל אתכם כמתנדבות ומתנדבים.
Comments