top of page

הרהורים אחרי חודש בארץ

פוסט שנכתב בזמן של מצוקה בקבוצה שלנו בפייסבוק, וחשוב לי שיתפרסם גם כאן בבלוג


אנחנו תיכף סוגרות חודש בארץ, וזה זמן טוב לכמה תובנות. בצורה לא מפתיעה זה מאד שונה להסתובב כאן מאשר להסתובב בארצות אחרות. בכל זאת בחו"ל גם כשמטיילים בצורה יותר סטנדרטית, עם מלונות ותוכניות וככה, יש עדיין ארעיות, זרות, לארוז ולפרוק, לנדוד בדרכים. בארץ זה כבר יותר מה שנקרא "מורכב", ומלא רגשות שלא עלו באנגליה עולים כאן ולא תמיד זה פשוט. מצד אחד יש מלא דברים שכיף לנו פה, בעיקר חברות, חברים, משפחה (כל הבנות באותה ארץ באותו הזמן! הוריי!) הופעות של אחרות, הופעה שלי. כמה קל להתנהל בעברית (ובאותו הזמן כמה אני מתגעגעת לא להבין מה שמדברים מי שיושבים בשולחן לידי בבית הקפה). גם כאן תחושת החופש מגיעה ברגעים מפתיעים, כמו בתשע בערב כשאנחנו לוקחות אוטובוס מזוג חברותים אחד לזוג חברות אחר, יושבות לנו ככה בסבבה (מסתבר שצפון תל אביב לצפון דווקא מגיע בזמן ונוסע בקלות). חברות מרגשות אותנו כשמפנות בשבילנו את הבית והולכות לישון בבית של הבת זוג, או מזמינים אותנו לגור אצלכם כשהם נוסעים לחופשה. זה כיף להתנהל בקלות, ולפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני יודעת את הדרך ושאני מכירה פה הכל (אולי הרבה יותר מדי). תחושת האני בבית בכל מקום מצטרפת לאני גם זרה בכל מקום, ופתאום אני מרגישה את הזרות שלי פה. אני מתעצבנת יותר בקלות מאנשים שמדברים אלי לא יפה בסופר (בלי לחשוב פעמיים צעקתי חזרה - אתה מדבר אלי? מה אתה מדבר אלי ככה?!), אני מבינה שאני כבר לא רגילה לרמת הלחץ פה של כולם, לחוסר הנחמדות (כן, כן, הבריטים מנומסים, כמה למדנו לזלזל בזה. אבל איזה כיף זה כשמחייכים אליך ואל הכלבה, ולא תוקעים מבט זועף).

אני מוצפת ברגשות ולא תמיד יודעת מה לעשות איתם. חלק מזה זה תוצאה של העובדה שהייתי על במה לפני שבוע, חלק מזה זה לעבור מבית לבית פה, והבולטות הגדולה של כמה אנחנו חיות אחרת מכולםן. פתאום זה לא רק אני, אנחנו והתפאורה המתחלפת, פתאום זה הרבה א.נשים אחרים שהדעות שלהם והאמירות שלהן, גם כשהן חיוביות ואפילו מאד, מתערבבות איתנו ולפעמים מבלבלות וקשה לי לזכור למה אנחנו עושות את מה שאנחנו עושות. חלק מהסיבה לכתוב את הפוסט הזה, זה כדי להוציא את עצמי מרגשי רחמים עצמיים שמעורבבים ברגשות אשמה של מה אני עושה לבנות שלי. לא יודעת אם זה יעזור אבל אני מנסה. וחשבתי שאחד מהדברים שאני צריכה לעשות זה re framing את המצב, ואם לא להגדיר מחדש אז לפחות להיזכר בהגדרה, ואני חושבת שמה שמבלבל זאת המחשבה שזה מהלך שעשינו לגמרי מבחירה. אז אני רוצה להבהיר כמה דברים. היום ישבתי לי על הספה היפה בבית של החברים המתוקים שלנו, והתגעגעתי לספה שלי. וחשבתי למה עזבתי אותה ואת הבית שאהבתי ואת השכונה המקסימה שגרנו בה בחצי שנה האחרונה בארץ. ואז נזכרתי שאם לא היינו עוזבות עכשיו, היינו צריכות לפנות אותה עוד חצי שנה, שנה, שנתיים, מתי שאלוהי התמ"א יתחילו לשבור את הבניין ולהפוך אותו למשהו נוצץ. זאת הסיבה שבכלל יכולנו לגור בדירה הזאת, המחיר הנמוך יחסית בגלל התמ"א (כשבעלי הבית שחשבנו שהם אחלה הבינו שהשיפוצים מתעכבים, הם לא היססו להעלות את שכר הדירה לזוג המהמם שהחליף אותנו בחמש מאות שקל, שזה העלאה של עשרה אחוז סתם כי יכולים). ברגע שהיינו מפונות מהדירה הזאת, לא היינו יכולות לשכור דירה אחרת, לא בתל אביב וכנראה שגם לא בשום מקום אחר בארץ. והאמת שאני לא רוצה לגור בשום מקום אחר בארץ, כי בתור קווירית לסבית בוצ'ית גרושה שגדלה במושב קטן מדי ורחוק מדי, אני מחזיקה בקושי שבוע מחוץ לגבולות העיר הזאת, שנדמה שרק בה אפשר להיות שבורים בשקט. (או לפחות היה אפשר). אז הנדודים שלנו הם לא רק בחירה, הם דרך התמודדות עם האילוץ שנקרא החיים בעת החדשה. זה לא קורה רק בארץ, זה ככה בכל מקום, או לפחות בכל מקום שאני מכירה (תכלס יש כל כך הרבה מקומות שאני לא מכירה, הלוואי שבהם יותר גן עדן, ורוב הסיכויים שהם מקומות שאם אני אגיע אליהם אני אהיה האדם הלבן ולא מאד בא לי להיות בפוזיציה הזאת). סליחה, אני מתפזרת. הנדודים זאת אסטרטגיה לסיטואציה שלא בחרנו. אולי אם היה לנו מלא מלא כסף, או שישראל היתה נהיית פתאום מאד מאד זולה (ולא כובשת, גזענית, טרנספובית וכו'), אז עדיין היינו בוחרות בנדודים, אבל זה היה ממקום אחר לגמרי. אז זאת היתה בחירה. זה מוזר שהדרך שלי לצאת מדכדוך היא להיזכר שלא באמת היתה לנו ברירה. יכולת ההשתכרות שלי היתה עד לא מזמן נמוכה ולאחרונה הפכה לאפסית, וירושת הגירושים שלי, עם כמה שהיתה גדולה ביחס לשנות הכלום שעברתי בדרך אליה, לא תחזיק מעמד כאן עוד הרבה זמן. אני גאה שמצאתי איזה דרך, ואני שמחה שאני ממשיכה ללמד את הבנות שלי שבעולם של חוסר וודאות ושינויים תמידיים (רובם כלפי תהום) מה שצריך זה גמישות וראש פתוח. המסלול הקבוע מראש אף פעם לא היה להיט, אבל מתמעטים האנשים שיצליחו לשרוד אותו. אני מתפלאת כל פעם לגלות שיש מי שאשכרה קוראות את מה שאני כותבת, לא יודעת אם החזקתן מעמד את כל הדרך עד לסוף הפוסט, אני בכל מקרה מרגישה יותר טוב אז תודה.

בתמונה אחת האוניות בבקבוק בבית הראשון שהיינו בו באנגליה, הבית של סו המקסימה. אולי לא קשור לפוסט אבל בכל זאת נעים להיזכר.




コメント


bottom of page