top of page

לונדון וברייטון, הופעות וקהל

חזרנו לאנגליה אחרי שלושה חודשים בארץ, ישר לתוך הופעה של בוי ג'ינייס בלונדון. הגענו בלילה, ההופעה היתה יום אחרי, ויום אחרי כבר המשכנו הלאה. בזכות ניסיון העבר ידענו שאחרי הופעה זה לא כיף להתחיל לנסוע רחוק, אז מצאנו אכסניה חמודה בשכונה שבה התקיימה ההופעה. שוב הופעה בפארק באמצע שכונת מגורים, לא ממש באמצע לונדון אבל מספיק לונדון בשבילנו וגם בשביל 25 אלף האחרותים שהגיעו. הופעה ענקית ומעולה, שקדמו לה שלוש הופעות חימום, ככה שהיינו שם מארבע אחה"צ ועד עשר בלילה (נגמר בול בזמן, בכל זאת שכונת מגורים וצריך להתחשב). אני לא רוצה אפילו לדבר על כמה זה מדהים שיש ארבע הופעות רצוף של נשים לסביות קוויריות, בסגנונות שונים אבל כולן מדהימות ועפות על עצמן על הבמה ובכלל. זה חלק אחד, והוא חשוב ואני מבטיחה לשים קישורים בסוף הפוסט, אבל מה שהיה עוד יותר מדהים, או לפחות לא פחות מדהים, זה הקהל. כמו שאנחנו כבר רגילות היינו מבוגרות באיזה שלושים שנה מרוב מי שהיו שם, אבל מה שאנחנו פחות רגילות זה כמה לסביות קוויריות, קווירים, קרוס דרסרס, א-בינאריים, כל הדגלים שאפשר בכל מיני סיכות וסממנים אחרים. מלא בוצ'יות, אבל מלא מלא, בוצ'יות וטום בויז, בקיצור מלא מלא כמונו.

החוויה הזאת אפשר להגיד עליה בפירוש שזר לא יבין זאת. גם לא זרה. להיות בסביבה של שכמותנו, הרגשה של שייכות שמי שאין לה אותה ביום יום, לא יודעת איך זה להרגיש כשפתאום יש. כמה זה קל היה יכול להיות אם העולם היה אנחנו, אם הייתי מסתובבת ברחובות, לא משנה של איזה עיר או כפר, והיה אחוז כזה (בסדר, מוכנה להסתפק גם בקצת פחות) של א.נשים לא תואמות מגדרית. אם זה מבחינת לבוש ואורך השיער ואם זה מבחינת עם מי את מתנשקת. אני לא חושבת שחווית הזרות שמורה רק ללהט"בים, אבל אני מניחה שיש כאלה שלא חוו אותה מעולם, ובטח שלא על בסיס יומיומי.

יומיים אח"כ כבר היינו בברייטון בהופעה של מי שבשבילן הגענו בכלל לאנגליה בסבב הזה - אינדיגו גירלז. אני מכירה ואוהבת אותן כבר מלא שנים, וגם הייתי בהופעה שלהן כשהייתי בהריון עם ליאור. עבר פחות משבוע מאז ההופעה ואני עדיין על גלי ההתרגשות ובתחושות קשות של געגועים, אני רוצה את זה שוב. הפעם בעיקר לסביות, והרבה יותר קרובות לנו בגיל, בתוך אולם הופעות צמוד לחוף הים. במה בגודל של הבמה בלבונטין, בלי תופים, אמה ואמילי (שהן האינדיגו) עם כנרית מהממת, בסיסטית וקלידנית שגם הפליאה לנגן באקורדיון. והקהל, מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא התופס - לסביות ולסביות. איזה תחושה של שיכרון.

לאורך כל ההופעות מדי פעם קפצה לי המחשבה עד כמה כל זה לא מובן מאליו, ועד כמה השמחה בקהל ועל הבמה עמוקה בזכות או בגלל ההבנה הזאת, שזה רגע אחד שמתקיים במקום אחד, שבמקומות אחרים לא יכול להתקיים, ושבעתיד תמיד מרחף הענן הכבד הזה שאולי גם כאן (ישראל, לונדון ואפילו ברייטון) יכול להיות מצב שכבר לא יתקיים. איזה פחד.

היום בקרדיף, ויילס, ברחבה מרכזית ליד קניון במרכז העיר, אישה עמדה עם מיקרופון ונאמה בזכות אלוהים והאמונה וכנגד כל החוטאים. עדי ישר הבינה שיש פה הזדמנות להתנשקות פומבית עם משמעות, לפעמים זה ממש טוב שעצם קיומנו הוא ההתנגדות.


קצת תמונות של נוף מברייטון ומהשמורה הקרובה לו סבן סיסטרס, שלא נצא עם איזה כבדות מוגזמת מהפוסט הזה.
















Comments


bottom of page