top of page

אמסטרדם


הרבה זמן לא כתבתי כאן, אני חושבת שאני לא צריכה להסביר למה. לכתוב על משהו שהוא לא המלחמה לא נראה ראוי או רלוונטי. לכתוב על נדודים וחו"ל ושקט מרגיש כמו אצבע בעין, ואת זה אני בטח לא רוצה לעשות, בטח לא עכשיו.

אבל הכתיבה חסרה לי, ולכתוב למחשב בלי לפרסם זה כמו לשיר במקלחת ולא על במה. זה כיף אבל זה משהו אחר. אז אני כותבת משפטים שקופצים לי לראש ומנסה לחבר אותם לשירים, לפעמים גם מצליחה, אבל החלטתי שגם לבלוג הגיע הזמן לחזור.


אנחנו שבוע וקצת באמסטרדם, זה נשמע מעט אבל מרגיש מספיק כדי שאהיה מתוסכלת שעוד לא ראינו כלום. זה לא לגמרי נכון, וכבר מתמצאות לא רע בכל האזור של הבית, בכל זאת יש כלב שיוצאות איתו ארבע פעמים ביום (זאת אומרת עדי, אני לא תמיד מצטרפת). אבל מרוב שנמצאות בבית ובמטלות עבודה כלב וחיים, כל פעם שיוצאות חייבת להיות מעולה. אתמול היתה לי נפילה, הלכנו לשוק של שבת והיה בסדר אבל לא מדהים. אולי בגלל שנמצאות ככ הרבה לא בערים הגדולות, אני חייבת שכאן יהיה פיצוי.אז החלטתי להתחיל את הבוקר ברכיבת אופניים למקום שמצאתי באינטרנט שלא לגמרי היה ברור מה הוא, איזה סוג של קואפרטיב שעושה דברים, משהו אלטרנטיבי ומעניין. מאד יפה פה ומסתבר שיש היום פסטיבל. זה ממש תיכף מתחיל ועדיין ריק פה ולא ברור לי לגמרי מהתוכניה בהולנדית מה הולך לקרות.אני משכנעת את עצמי להישאר לראות, זה לא פשוט. כל הזמן להיות לא באזור הנוחות, להתאמץ על להבין, לדבר, להיות במקום לא מוכר. איכשהו הזמן האחרון בארץ עם כל הקלילות של השפה והמוכרות והחברות (למרות כובד התקופה) האתגרים האלה נהיו לי יותר קשים. אני מתעייפת מהר וכועסת הרבה.






 

חזרתי הביתה. החלטתי לוותר או יותר נכון לא לאתגר את עצמי יותר ממה שאני בטוחה שאוכל לבלוע. זה נשמע הגיוני, אבל כשאני מגזימה בזה אני מגיעה למצב של התיסכול, של שעמום, של שאלות מה אני עושה עם החיים שלי וכל השיט הרגיל. ובכל זאת מכריזה על הטיולון הזה כהצלחה גדולה, כי מצאתי את האגם הזה שהוא גדול ממש ולא באמת התחבא, רק היה צריך לעשות את הפניה הנכונה במקום הנכון והופ! איזה יופי. אולי נספיק היום לנסוע לשם שוב ולנסות לטבול במים הקפואים במזג האוויר הלא מספיק חם, רק כדי לא להרגיש ששוב לא עשינו כלום.


אחרית דבר (קצת דרמטיות לא תזיק) - חזרתי הביתה, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאגם. ברור שאת השמש כל האסרטיביות הזאת הבהילה והיא התחבאה מאחורי העננים, אבל אנחנו לא ויתרנו (כמה אפשר לוותר ביום אחד?). שמונה דקות נסיעה (ככה זה כשיודעות כבר את הדרך). כנגד כל מחשבה הגיונית נכנסנו למים, שהיו פחות קפואים מהמצופה. יצאנו די מהר אבל בכל זאת אני מחשיבה את זה כהצלחה! ישר אמרתי שכל בוקר נבוא לשם אבל עדי הורידה אותי לקרקע. גם פעם אחת זה כל הכבוד!




Comments


bottom of page