אני עולה במדרגות ושומעת קולות מהבית של סבתא שלי. מי נמצא אצלה בשעות הקדושות של בין שתיים לארבע? אני דופקת בדלת. סבתא שלי פותחת את הדלת בבגדים הכי ייצוגיים שלה, אלה שהיא לובשת כשהיא הולכת לבנק ולמספרה.

מי נמצא אצלך?

אני נכנסת בלי הזמנה ופוגשת בחור בן גילי. הוא קם, מושיט לי את היד ומציג את עצמו באנגלית עם מבטא – שלום. אני פשמק.

אני לוחצת לו את היד, תוך כדי שאני מסתכלת בסבתא שלי, מחכה להסבר.

אבל לסבתא שלי אין עכשיו סבלנות אלי והיא אומרת לי בעברית שהכל בסדר ושזה אורח שלה ושאני יכולה ללכת. היא כבר תסביר לי אחר כך. אין לי ברירה ואני הולכת לדירה שלי ומשאירה אותם שם, מדברים פולנית על כוס תה ועוגיות.

 

אחרי שעה היא דופקת לי בדלת. פשמק הגיע היום מפולין והוא חשב לישון במלון. אמרתי לו שמה פתאום ושהוא יכול לישון אצלך. לפני שאני מספיקה לענות, היא כבר סוגרת את הדלת ונעלמת שוב בדירה שלה.

אני יורדת אל שלומית נסערת כולי.

רק בערב אני שומעת ממנה שוב. בואי, הולכים שלושתנו לאכול. פשמק יספר לך שם את כל הסיפור.

אז מסתבר שהבחור הפולני הזר הזה התקשר לסבתא שלי לפני שבועיים. סבתא שלו נפטרה בוורשה, והוא עבר לגור בדירה שלה. כשהוא סידר את כל הדברים שלה הוא מצא חבילת מכתבים שהיתה מוחבאת בארון הבגדים. חליפת מכתבים בין אחותה שמתה עוד לפני שהוא נולד ובין בחורה יהודייה.

המכתב האחרון היה בתוך מעטפה עם הכתובת של סבתא שלי. זאת אומרת הכתובת שלנו. משנת 1960. אחר כך הפסיקו המכתבים. מסתבר שאלה היו מכתבי אהבה.

הוא עצר רגע והסתכל עלי. בשלב הזה המוח שלי כבר התמלא בערפל.

ואז סבתא שלי, שלא אמורה להבין אנגלית בכלל הוציאה מהתיק שלה חבילת מכתבים דומה, וגם תמונה. היא הושיטה לי אותה. תמונה בשחור לבן של בחורה יפה יפה לבושה בגדי גבר. מחייכת אל המצלמה. מאושרת. לסבתא שלי היו דמעות בעיניים.

פשמק הוא הנכד של כריסטינה. לא סיפרתי לך עליה. אבל

אני ידעתי שלסבתא שלי גם יש קופסא בארון הבגדים. למעלה, איפה שכשהייתי קטנה וסקרנית לא יכולתי להגיע. אם הייתי יודעת שבקופסא הזאת מונחת ההיסטוריה הלסבית שלי, אולי הייתי מתעקשת על זה יותר.

 

כל הפאזל מתחבר לי בראש. איך היא תמיד היתה זאת שקיבלה אותי לגמרי ככה, איך היא עשתה להורים שלי שיחה שאחריה הם כבר הרבה יותר השתדלו. איך תמיד הבית שלה היה המקום שבו הרגשתי הכי טוב בעולם. איך זה שעכשיו אנחנו גרות דלת אל דלת.

 

 

פשמק נסע לפגוש איזה בחורה ישראלית שהוא הכיר בוורשה, ואני ברגע שהוא הלך נכנסתי לסבתא שלי. פחדתי שהיא תגרש אותי משם ולא תסכים לענות לי על כל השאלות שמילאו לי את הראש. במקום זה היא מילאה את הקומקום במים והעמידה אותו על האש. בואי, נשב במרפסת. אני לא יכולה לדבר על קריסטינה בלי סיגריה בפה. זה פשוט לא מרגיש נכון.

 

רק אחרי שהקפה היה מוכן, ושתינו ישבנו ככה עם סיגריה בפה, היא התחילה לדבר.

 

את מכירה את הסיפור שלי שהייתי בכלא מגיל שש עשרה. אני תמיד אוהבת לספר על זה בתור סיפור גבורה כזה, אבל מה שלא סיפרתי לך אף פעם זה שאלה היו מהשנים היפות בחיי. נכון, היו סורגים מסביבנו, והאוכל היה נוראי והשומרים שנאו אותנו, אבל הכלא הזה היה המקום הכי מוגן בשביל נשים כמונו.

את קריסטינה הכרתי עוד קודם. היינו מסתובבות עם אותם אנשים ותמיד היא נראתה לי יפה ומסקרנת אבל אף פעם לא העזתי אפילו לדבר איתה. ואז קרה שעצרו אותנו ממש באותו יום וגם הכניסו אותנו לאותו תא. בלילה הראשון לא ישנתי כל הלילה. ידעתי שאני אמורה לפחד מהשומרים וממה הולך להיות איתי, אבל במקום זה הייתי עסוקה בלהקשיב לנשימות שלה במיטה מתחתי. לא הייתי מופתעת מזה וגם לא מבוהלת. כבר ידעתי הרבה זמן שאני כזאת. אני יודעת שאת חושבת שהמצאתם את הגלגל אבל גם בתקופה שאני הייתי צעירה היו לסביות, וכמובן שגם הומואים וטראנסים וכל השאר. החיים שלנו לא היו גלויים בדרך שהחיים שלכם גלויים, אבל היו לנו מסיבות, והיינו נפגשים בבתים של אנשים ותמיד היתה מוסיקה וצחוק ושמחה אמיתית. לא הרגשנו שאנחנו מסתירים, זה היה יותר כמו ילדים שחיים בעולם דמיוני ולא נותנים למבוגרים להיכנס.

אבל בכלא התחילה האהבה האמיתית הראשונה שלי. לא יכולתי להבין איך האישה היפיפייה הזאת מסתכלת עלי בעיניים מבריקות. היא היתה עושה בשבילי דברים קטנים ואני הייתי עושה בשבילה. היא אהבה אותי כמו שאף אחד לא יכול לדמיין.

כשיצאנו מהכלא המשכנו להיות ביחד. גרנו בתור שותפות בדירה. המשפחה שלי לא ידעה מה קורה, וגם חלק מהחברים לא אבל היו לנו מלא חברים כמונו. היינו נפגשים בבתים והיינו שמים מוסיקה ורוקדים. לפעמים המסיבות היו מעורבות, לפעמים רק שלנו. היינו נשים שאוהבות נשים וגברים שאוהבים גברים ונשים וגברים שמתלבשים הפוך ממה שהם מתלבשים בחוץ. בגלל זה אני כל כך אוהבת את המסיבות השנתיות שלנו של הקלפים. את הרגע הזה בו אתם משנים צורה. זה נראה כל כך אותו דבר. כאילו לא עברו השנים.

 

ואז הגיעה המלחמה וביום הראשון של ההפצצות קריסטינה יצאה מוקדם מדי המקלט. היא רצתה לחפש אותי ולא ידעה שההפגזות ממשיכות. היא נהרגה ביום הראשון של המלחמה, ואף אחד במשפחה שלי לא יכל לראות את הבור שנפער לי בתוך הגוף.

אחר כך ברחתי כבר מורשה. המון ברחו מהגרמנים אבל אני ברחתי מהזכרונות .לא יכולתי לדמיין את ורשה בלעדיה. ובמסע לרוסיה פגשתי את סבא שלך ואחר כך אבא שלך נולד. טוב, נו. את זה את כבר מכירה.

וסבא ידע?

כן, בטח שהוא ידע. סיפרתי לו מיד. אבל גם אמרתי לו שאני עם אישה אחרת לא ארצה להיות אף פעם.

אחרי שהמלחמה נגמרה חזרנו לפולין אבל לא לורשה אלא ללודג'. העיר בה סבא שלך גדל. הכל שם נראה אחרת ואני יכולתי לעשות את עצמי מתחילה מחדש. אבל הזמן שם נהיה כבד וגם החברים שלנו התחילו לעזוב לישראל ולי כל הזמן היה בתוך הלב המקום הזה העצוב שאומר לעצמו שמה זה כבר משנה. אז הסכמתי לעלות לארץ.

בארץ פגשתי את החברים שהיו לי בוורשה. לאט לאט התחלנו למצוא את עצמנו. אפילו השתמשנו במדור לחיפוש קרובים. היה לנו קוד כזה שכל האנשים הגייז ידעו לזהות שאליהם הכוונה. היינו נפגשים בבתים, וגם היה בית קפה אחד שהיינו הולכים אליו. למסיבות לא חזרנו. הרגשנו שזו תהיה בגידה בחיים הקודמים שלנו ובכל האהובים והאהובות שלנו שהשארנו מאחור. זאת היתה מין החלטה קבוצתית לא מדוברת כזאת שאת המין השארנו שם. גם ככה אין טעם לנסות לשחזר. לא את השמחה, ולא את האהבה. בטח שלא בחום הזה של תל אביב.

היום אתם מדברים על להיות בארון ונסתרות וכו' ולפעמים אני שומעת אתכם ולא מבינה מה אתם מתעסקים בזה כל כך. אנחנו לא היינו בשום ארון. פשוט זה היה מסוכן וגם לא שווה את המאמץ לנסות בכלל להסביר למי שלא חלק מאיתנו על קיומנו. בשביל מה צריך את זה? אנחנו חיינו חיים נסתרים אבל לא מבושה אלא להיפך. דווקא מתוך זה שמה אכפת לנו מה חושבים עלינו אחרים. זה כמו לחיות חיים שלמים מתחת לרדאר. ככה הרגשנו שאף אחד לא עולה עלינו. חבורה של ילדים שגנבה ביחד במכולת ואף אחד לא שם לב. אנחנו ידענו שאין עלינו, וששאר העולם יחשוב מה שיחשוב.

 

אני לא יכולה להבין איך אפשר לחיות ככה. בלי מין, בלי זוגיות עם מין.

 

סבתא שלי חייכה את החיוך המתוק שלה. כשאין מין אבל יש קרבה אמיתית, כזאת שנשארה מפעם או שהתפתחה במשך השנים, אז גם יש סוג של מין בזה. יש את המשיכה לפעמים, יש את הנגיעה על הכתף, יש את הזרם הזה שעובר בין הרגליים שיושבות קרוב. היה לנו טוב בזה. זה כמו עיוור שהעיוורון שלו מאפשר לו לשמוע יותר טוב. ככה אנחנו נהיינו רגישים לכל זרם תת קרקעי. וזה היה נעים, ובטוח, ולא מסובך. וגם כמו שאמרתי לך. מין היה לנו שמה. מין ומסיבות ואלכוהול. כאן היו לנו זרמים תת קרקעיים וקלפים.

 

שתקתי. היה לי עוד מלא מה לשאול. היו לי כעסים בבטן על זה שהם השאירו אותנו, אותי, כל כך לבד. בלי היסטוריה, בלי מישהו להישען עליו. עם המחשבה שאולי נראית יהירה מבחוץ אבל היא כל כך בודדה ועצובה של אנחנו הראשונים בעולם ובטח בארץ וצריכים להמציא את הכל בעצמנו. לא רצינו את זה אף פעם. ורציתי לשאול על סבא שלי, ועל כל החברות שהכרתי ושוב לשמוע על קריסיטנה, אבל סבתא שלי כבר עצמה את העיניים והחיוך שלה היה כל כך יפה והשלמות שלה היתה כל כך גדולה במקום הזה, שלא יכולתי להגיד כלום.

​

​

​

​

​